בשהחליטה עצרת האומות המאוחדות, לפני קצת יותר משבע שנים, לקבל בצעד יוצא דופן הצעת החלטה ישראלית, נרשמה היסטוריה בבניין האו-ם. עצם ההגדרה של יום הזיכרון הבינלאומי לקורבנות השואה (הנקרא גם יום השואה הבינלאומי) כמועד המצוין בכל רחבי העולם, הוא דחייה גורפת של כל ניסיון להכחשת השואה. ההחלטה לקבוע את היום דווקא ב-27 בינואר, יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, משמשת מקור עידוד ותמריץ למדינות השונות לשמר את אתרי מחנות הריכוז וההשמדה המצויים בשטחן ולגנות שנאת זרים ואלימות על רקע מוצא אתני או אמונה דתית. יום השואה הבינלאומי מצוין בבתי פרלמנט ברחבי העולם, בהשתתפות ראשי מדינות, שרים וחברי פרלמנט, בעצרות רשמיות ובבתי הספר. חשוב שזכר השואה והקורבנות יונחל ויועבר לדורות הבאים אחרינו. חשוב שהצעירים יהיו חלק נוסף בשרשרת הזיכרון, אשר תמשיך ברצף מדור לדור. יום זה נועד להבטיח שבכל מקום בגלובוס יזכרו את מה שהיה ומה שאסור שיחזור על עצמו. כמי שכיהן באותם ימים כשר החוץ ויזם והוביל את ההחלטה באו-ם, לא יכולתי שלא להתרגש ממנה. חשתי אז, וכך גם היום, כי מדובר בסגירת מעגל ובהישג חשוב. השתתפתי במושב מיוחד של העצרת הכללית בנושא השואה וחנכתי, עם מזכ-ל האו-ם דאז קופי אנאן, תערוכה ראשונה מסוגה, המוצגת בין כותלי האו"ם והמוקדשת לאושוויץ. היה לי ברור שיש בצעד הזה אמירה חשובה, המתייחסת לא רק לעברו של העם היהודי, ובוודאי לא פחות חשוב מכך - גם בעלת השפעה על עתידו. הזיקה בין עבר, הווה ועתיד נראית כמעט מובנת מאליה. שנאת יהודים בכלל, ושנאת ישראל בפרט, עדיין מרימות את ראשן. במרוצת השנים הזירה משתנה, הלשון לובשת ופושטת צורה והנסיבות אחרות, אך ניכר מכנה משותף של איבה ושל רטוריקה מתלהמת, כאלה שכבר נוכחנו בעבר עד כמה השפעתן יכולה להיות הרסנית ומרחיקת לכת. * * * לא רק ביום השואה הבינלאומי, אלא בכל ימות השנה, מחויבות אומות העולם לזכור את המאורעות הקשים והבלתי נתפסים שהתרחשו במלחמת העולם השנייה. רק אומה הנוצרת את מראותיה המזוויעים של השואה, את זכר התינוקות, הילדים, הנשים, הגברים והקשישים שעונו, נטבחו ונשרפו חיים - רק היא תוכל ביום מבחן לנהוג כפי שנדרש כלפי ממשיכי דרכה של רוח שנאה והסתה זאת, גם במאה ה-21. מחויבותנו כיהודים לזיכרון מאורעות השואה ולהנחלתה לילדינו ולדור הצעיר בכלל, היא חלק בלתי נפרד מהווייתנו ומהקוד הגנטי שלנו כעם. זיכרון השואה המתעמעם והניצולים שהולכים לעולמם מחייבים אותנו להנציח את זיכרון השואה ביתר שאת לטובת הדור שלא חווה את הזוועות על בשרו. רק כאשר נמשיך לזכור, נוכל אולי לדעת כי אנו עושים כל שביכולתנו כדי להבטיח כי אלה שצלחו את התופת, וכך גם צאצאיהם, יזכו לחיות בעולם טוב יותר.
האנטישמיות היתה ונותרה רעה חולה שיש לעקור מן השורש. נדמה כי רבים בעולם החופשי כבר הבינו כי שנאה זו, שכולה רשע וזדון, אינה עוד הבעיה של העם היהודי לבדו או של ישראל עצמה. כל אחד מאזרחי העולם המערבי הוא, הלכה למעשה, אויבה של אותה רוח שטנה הרסנית, ולכן מן הראוי כי כל אחת מאומות העולם החופשי תכיר מבעוד מועד בסכנותיה של האיבה הזו ובהשלכותיה העתידיות הקשות.
