הסוף הבלתי נמנע

זה היה הסוף הצפוי, הבלתי נמנע. הוא אמנם הגיע מהר, בחדות, אבל גם ארז וינר ידע שאל מול הדברים הקשים שנכתבו עליו בדו"ח מבקר המדינה אין שום כוח בעולם שישאיר אותו בצבא.

מבחינת הרמטכ"ל לא היתה דרך אחרת. הוא מאמין שנתן לווינר את כל הזמן (שנתיים ויותר) וכל ההזדמנויות (שתי טיוטות ודו"ח סופי) לשנות את רוע הגזירה. וינר נכשל מול המבקר ואנשיו, אבל לא רק; גם גנץ, מרגע שנחשף לתמלילי השיחות בין עוזר הרמטכ"ל ובועז הרפז, ובעיקר למעורבותו של וינר באיסוף חומרים מכפישים על שר הביטחון, איבד בו אמון. מי שהיה עד לא מזמן האיש הכל יכול בלשכת הרמטכ"ל, יד ימינו, המוציא והמביא, הפך מצורע בביתו, ובסופו של דבר גורש מהעיר. אלמלא היה מדובר בפרשה כל כך נפיצה, סביר שגנץ היה חותך מזמן. גם כך העניין היה תקוע לו בגרון, לא לבלוע לא להקיא, מורשת לא רצויה מתקופת קודמו. מבחינתו, טוב היה לו וינר היה פורש מזמן, בכבוד, בלי להיגרר למסע השפלות שכולל את ביטול קידומו ומינויו לקצין חינוך ראשי, והשבוע - את הדחתו מצה"ל.

אפשר להניח שגנץ לא רצה בכל אלה, אבל חשש עוד יותר מהאלטרנטיבה: המשך המאבק המשפטי, שאיים לגרור מחדש למערבולת את צמרת צה"ל, וגם אותו. רמז לכך נתן וינר במכתב ההתפטרות שלו, כשכתב לגנץ ש"אתה עצמך היית שותף לאורך כל התקופה האמורה, כסגנו של רא"ל אשכנזי וכמי שישב איתנו באותה הקומה, וחווה אותן החוויות, כולל באופן אישי", תזכורת להשמצות ולרכילויות שננעצו בגנץ בחודשים שקדמו לחשיפת הפרשה.

לשמחתו של גנץ, הדברים נשארו רק במכתב. מבחינת צה"ל הפרשה גמורה, ריח הפגר אוורר ולא נותרו עוד עצמות יבשות. וינר הודח, גדי אייזנקוט קודם לסגן רמטכ"ל, וגם את עניינם של קציני המודיעין שהיו בקשרים הדוקים עם הרפז יישר הרמטכ"ל עם שר הביטחון; איש מהם לא צפוי להיפגע לאחר שהוברר כי לא היו שותפים למעשים לא כשרים.

ועדיין, אפשר לתהות אם זה סוף ראוי לפרשה. וינר, שכשל בהתנהלותו מול הרפז, נהג אתמול כקצין כשהניח את המפתחות. הוא הציל את עצמו ואת צה"ל ממבוכה, זכותו להמשיך ולהיאבק על חפותו ועל שמו. כמי שמשוכנע שהוא קורבן של מזימה אפלה, נשבע וינר להילחם על צדקתו גם בבגדים אזרחיים; רק התפתחות לא צפויה בעלילה (או חקירת משטרה שתחשוף אמת חדשה) תמנע ממנו להישאר היחיד שמשלם את המחיר בפרשה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו