היה שבריר של הפוגה קומית משעשעת במהלך ראיונו המתלהם של אהוד אולמרט, שקיבל באורח בלעדי את המסך ב"אולפן שישי" בערוץ 2. הוא דיבר בגנות כסף המגיע מחו"ל ומוזרם למערכות הציבוריות בישראל, וצחוקו הרועם של משה טלנסקי התגלגל במחילות מניו יורק לאולפן בירושלים. אך ליבת הביקורת מכוונת לארבעה מטיעוניו: • אולמרט האשים את בנימין נתניהו ואת אהוד ברק בבזבוז 11 מיליארד שקלים בעבור מהלך צבאי שלא בוצע ולא ייצא לפועל בעתיד. מדובר בהשקעות ביטחוניות שמעצימות את צה"ל, אם יתבצע מבצע צבאי מסוים, אם לאו. בלעדי השקעות אלה, איש בעולם לא היה מטיל סנקציות כואבות על כלכלת איראן. • נכון שברק וגבי אשכנזי חיפשו "יציאה" מעופרת יצוקה לפני אולמרט, שברצותו למחוק את כתם מלחמת לבנון השנייה, רצה ללחום בעזה עוד ועוד. התוצאה היתה דו"ח ועדתו של ריצ'רד גולדסטון, שגרם לישראל נזק מתמשך עד לעצם הימים האלה. "עמוד ענן" התנהל ביתר זהירות ותבונה, והביא לאותן תוצאות עם פחות הרוגים וללא ביקורת בינלאומית קטלנית. אמנם בציבור היתה ציפייה לחיסול משטר חמאס בעזה, אבל בממשלות דיברו מראש על מבצעים צבאיים שישיבו את השקט על כנו לתקופה מוגבלת. ההשוואה בין התועלת לבין המחיר שבשניהם מדברת בעד עצמה. • בפרשת "מסמך הרפז" מסבר אולמרט את אוזני הצופים בהערה כי ראש המערכת נושא באחריות למתרחש תחתיו, ולפיכך שנוא נפשו ברק נושא באחריות ולא אשכנזי (בעבר אולמרט ואשכנזי דיברו סרה זה בזה). לפי ההיגיון הזה, אם למשל מהנדס העיר אורי שטרית חתר תחתיו כראש העיר - אולמרט אחראי לחתירה נגד עצמו, תחתיו, כיוון שבאופן פורמלי הוא ממונה על מהנדס העיר. הבל, בה במידה אי אפשר להאשים את ברק כאשר אשכנזי הכפוף לו חותר תחתיו, כפי שעולה מדו"ח המבקר. בכל ראיון ראוי להותיר מקום להיגיון. • בעוד אולמרט מתראיין בערוץ 2 לבדו - נאבקה ציפי לבני עם ישראל כץ בערוץ 1 ואישרה כי בהיותה שרת החוץ לא קיבלה את הוויתורים המפליגים של ראש הממשלה דאז לאבו מאזן, והדגישה כי היא הציעה לאבו עלא פחות ממנו. טענת אולמרט שאילו עמד לרשותו זמן נוסף ייתכן שהיה יכול להגיע להסכם - למרות כל מה שמתפרסם מרמאללה (מסמכי אל-ג'זירה) ולמרות ההערכות האמריקניות (קונדוליסה רייס) - אינה מחזיקה מים. מאז חלה אריאל שרון החזיק יותר משלוש שנים בהגה השלטון. לא הוגן לטהר את אבו מאזן ואבו עלא רק כדי להכתים את נתניהו וברק.
