מי ראוי לנאום בפני ילדינו

פאנל בחירות בבית ספר בנתניה. יושבים בו אנשים מכובדים, שומרי חוק, נציגי ציבור. ויושב גם אחד, איתמר בן־גביר, שדי בעיון מהיר בוויקיפדיה כדי להתרשם מהישגיו: שמונה הרשעות, בין השאר בגין התפרעות, הסתה לגזענות ותמיכה בארגון טרור. הוא הוזמן על ידי הנהלת בית הספר, אבל הוכשר מלכתחילה בידי ראש הממשלה נתניהו.

כשלהנהגה אין גבולות, מוטלת אחריות גדולה יותר על כתפיהם של המחנכים ושל המנהלים. עליהם לשרטט את הגבול ולומר "לא בבית ספרנו". איזה מסר מעביר מנהל בית ספר לתלמידיו, כשהוא מזמין לפאנל מפר חוק סדרתי? מה הוא מצפה שיקרה ביום שלמחרת, כשמי שעומד מול תלמידיו ופורש את משנתו הוא אדם שמשתמש באלימות? אז מה אם הוא מועמד לכנסת, זה הקריטריון היחיד להופעה מול תלמידים?

אם תלמיד היה מעז לעשות ולו מעשה אחד שעשה בן־גביר, הוא היה מושעה מבית הספר. לו המנהל היה עושה פרומיל ממעשיו, הוא לא היה נשאר מנהל, ולו לרגע. אז מדוע הסטנדרט שתקף במערכת החינוך כלפי מי שהם חלק ממנה, אינו תקף כשמדובר באנשים הנכנסים למערכת כאורחים? ומה אמורים התלמידים להבין מכך? שיש להם הרשאה מעכשיו לעשות ככל העולה על רוחם?

לו היו מזמינים לבית הספר אדם שעבר על החוק כדי שיספר על תהליך השיקום שלו, לדוגמה אסיר שהשתקם לאחר ששילם את חובו לחברה, זה לגיטימי, חינוכי וראוי; מכור לסמים שנגמל או אישה שיצאה ממעגל הזנות - יש לכך ערך מוסף. אבל בן־גביר לא התנער ממעשיו, ואין לו שום עניין להתנצל על עמדותיו הגזעניות או לחזור בו מהתנהגותו. האם הייתם מסכימים שבבית הספר של ילדיכם יופיע עבריין שלא חושב שהוא עשה אי פעם משהו רע?

ואם כבר מדברים על ערכים: בן־גביר לא שירת בצבא; צה"ל חשש שיסית וימריד חיילים. אם הוא לא התאים לצה"ל, אין כל סיבה שיתאים לתיכון. לא ניכר שהוא השתנה מאז גיל 18, עת היה חבר מפלגת כך.

לא בן־גביר הוא הבעיה אלא מי שהזמין אותו, ומי שנשאר לשבת עימו באותו הפאנל ובכך העניק לו לגיטימציה. צדיקה אחת בסדום, אמילי מואטי ממפלגת העבודה, קמה והלכה. כל השאר המשיכו לשבת שם, עולם כמנהגו נהג.

אם חברה רוצה להגן על עצמה, היא חייבת לסמן לעצמה את הקווים האדומים. בן־גביר הוא קו אדום. ולא, זה לא מפני שעמדותיו שונות משלי. "מי שמביא עצמו לידי חשד", כתב רבי שלמה אבן גבירול, "אל יאשים מי שחושב עליו רע".