זמן ללחוץ על איראן

לא פשוט להיות האופוזיציה בישראל של 2019, לנוכח ההישגים של נתניהו בזירה הבינלאומית. העצמת המעמד הבינלאומי של ישראל כה ברורה ומרשימה, שבשמאל נאלצים להיתלות בתירוצים מצוצים מן האצבע כדי לתקוף אותו. כך קרה בשבוע שעבר, כשדוברי האופוזיציה הזדעקו על ביטול פגישתו עם נשיא רוסיה וגלגלו עיניים לשמיים, כאילו הם, ולא נתניהו, השיגו את פריצת הדרך ביחסים עם מוסקבה והביאו אותם לשיאים שהמדינה היהודית לא ידעה מעולם.

אבל גם האמתלה הקלושה הזאת ניטלה מהם במהרה, והמציאות טפחה על פני המבקרים. פגישת פוטין-נתניהו היום חשובה כי היא משאירה מאחור סופית את פרשת המטוס הרוסי, ומאשררת את חופש הפעולה של ישראל בהגנה על האינטרסים שלה. בחודשים שחלפו גברו החיכוכים בין הרוסים לאיראנים בסוריה והתחדדו ההבדלים ביניהם באשר למתארי ההסדרה העתידית בה. במילים פשוטות, הרוסים רוצים את סוריה לעצמם, ולא מעוניינים שתהפוך למגרש המשחקים של טהרן. הדבר מאפשר לישראל להגביר את הלחץ המדיני והצבאי, שמטרתו לדחוק את האיראנים מסוריה. הרוסים אמנם לא צפויים לקטוע לחלוטין את שיתוף הפעולה עם איראן, אך באותה מידה אין ברצונם לחזק את מוטת ההשפעה האזורית של משטר האייתוללות. ובל נשכח שגם בקרמלין מרוויחים מהידוק היחסים עם ישראל, שהרי עבורם זו הוכחה ליכולתם להתגבר על הבידוד המדיני.

בנוסף, ובניגוד לפגישות קודמות שבהן שני המנהיגים עסקו רק בסוריה ובאיראן, הפעם פוטין עשוי להעלות לדיון את הסוגיה הפלשתינית. ההסבר להתעניינות נעוץ בתחרות הגלובלית בין המעצמות. המועד המתקרב של פרסום "עסקת המאה" של טראמפ מאיץ ברוסים לסמן טריטוריה גם בנושא הזה. ככלל, במוסקבה לא רואים בעין יפה תוכניות שמשאירות את רוסיה בצד, ולכן הרוסים הזדרזו להודיע שלא יתמכו בתוכנית טראמפ. יתירה מזאת: הרוסים מיהרו לכנס לפני כשבועיים את שלל הסיעות הפלשתיניות, כדי להפגין את אחדות ההתנגדות לרעיונות המתרקמים בוושינגטון, ולאותת לאמריקנים שהנתיב לפלשתינים עובר דרך מוסקבה.