איך חדרו הברברים לתקשורת

אויב חדש ומסוכן קם השבוע לעיתונאים מצידה השמאלי של המפה ולאנשי מערכת "הארץ" וגלילותיה - הפרשן הפוליטי עמית סגל. העילה: מאמר פרשנות מנומק ורווי דוגמאות שפרסם סגל, שבו העז להשוות בין הבלוק הטכני של מפלגת הבית היהודי עם אנשי "עוצמה יהודית", לבין שיתוף הפעולה משמאל עם אנשי בל"ד החתרנים חובבי הטרור.

במהלך שלושה ימים פורסמו ברחוב שוקן לא פחות משישה מאמרים בגנות סגל, במסגרת התקף הזעם של חלקים בשמאל. היו ציוצים המשווים אותו להיטלר, ופנים מכורכמות בדאגה מעושה לנוכח פעילותו העיתונאית החשודה. חובה לציין שהיו עיתונאים שיצאו להגנתו, אך רבים בחרו בשתיקה אל מול המתקפה על העמית מחברת החדשות.

זו איננה המתקפה הראשונה עליו. אין צורך בהכשרה בתחום בריאות הנפש כדי להצביע על הקנאה במעמדו, יוקרתו וכישרונו, כמניע מאחורי הזעם המופגן. גם הכיפה שהוא חובש אינה מוסיפה בריאות לחלק ממקטרגיו.

ובכל זאת, סיפור סגל עמוק יותר ונוגע גם לעיתונאים מצטיינים אחרים שהצליחו בתקשורת המרכזית, דוגמת קלמן ליבסקינד או עקיבא נוביק, ועומדים אחת לתקופה בפני מתקפה ארסית, כל אימת שהם מעזים לסטות משורת המקהלה.

בעולמם של חברי קהילת הזעם, לא ייתכן שנערים שגדלו בהתנחלות או עברו במערכת החינוך הדתית, יצליחו לשבור את תקרת הזכוכית, למרות "החינוך הקלוקל הפשיסטי שקיבלו בבתיהם הממוקמים על קרקעות גזולות".

הנרטיב שהונחל בתקשורת במשך שנים ביחס לדתי, למזרחי, לחרדי ולימני - כל אַחֵר שאינו שותף לתפיסה המתקדמת של טובי כתבינו ועורכינו - מתרסק מול פניהם, ועוד בחצר הקדמית. "הברברים" חצו את הגדרות, והם מפיצים את משנתם לכל עבר.

כמו חולה שאולץ לבלוע תרופה מרה, נאלצים השונאים המקצועיים לראות את מי שהיו אמורים לגדוע עצי זית, מובילים את הסיקור הפוליטי בערוצי הטלוויזיה המרכזיים; כאלה שמתפללים ל"חבר דמיוני" ומשתייכים לציבור שכל מטרתו היא "הדתה" - כותבים טורים פופולריים או מגישים תוכניות רדיו בתחנות המואזנות במדינה. ואם כל זה לא מספיק, הפולשים עושים כל זאת בהצלחה יתרה.

בסיפור שהם מספרים לעצמם, נקלעו המקוננים המקצועיים למדינה שהפכה חשוכה ונוראית. תלונתם אינה נוגעת רק לכוכבי התקשורת מימין, אלא גם לקהל הרובוטי ושטוף המוח שמעריך ומגבה אותם. בתגובה לשידוד המערכות הזה, הם בוחרים לתקוף, להתקרבן ולערוג בנוסטלגיה לימי העבר, שבהם השליטה במידע ובכוח היתה נחלתם הפרטית.

הבשורה הרעה היא, שהתופעה הזאת - תקיפה לגופו של אדם, במקום להתווכח או לבקר את הדעות שהוא אוחז בהן - לא עומדת לעבור מן העולם, ואולי אף תחמיר. הבשורה הטובה היא, שהגבינה הזאת כבר הוזזה, וכפי שנוהגים לומר כתבים מתנחלים חשוכים: "גוש גבינה ששוחרר, לא יוחזר".