"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

ציפי לבני גילתה אחריות נדירה

,עודכן

ציפי לבני שייכת לקבוצה מצומצמת של בנים לחברי כנסת מתנועת חרות בראשותו של מנחם בגין: בני בגין, דן מרידור, אהוד אולמרט ועוזי לנדאו. עד 1977 היו הוריהם חברים באופוזיציה (להוציא שלוש שנים בממשלת ליכוד לאומי), חיו כקבוצה מלוכדת, העריצו את בגין, ראו בבן־גוריון יריב מר, ואחרי 1967 היו לסמנים הימניים של ההתנגדות לפשרות טריטוריאליות בשטחים שנכבשו. כאשר הגיע הליכוד לשלטון, היו כחולמים. לאחר שמונה כישלונות במערכות הבחירות הקודמות, כבר לא האמינו ששלטון המערך יסתיים אי פעם.

אבל השלטון הביא עימו את הסדקים. בגין עצמו ויתר על סיני, בניגוד להבטחתו, ואף הכיר בזכויות העם הפלשתיני. בהצבעה על הסכמי אוסלו העזו מאיר שטרית ורוני מילוא להימנע, ואחר כך הצטרפו אליהם מרידור הבן ואולמרט הבן, וצחי הנגבי הבן, ומיקי איתן, ואריק שרון, ואחרים - שהבינו כי הבעיה הדמוגרפית אינה המצאה של שמאלנים יפי נפש, אלא הסוגיה שתקבע את עתיד הציונות, ותמכו בכינונה של מדינה פלשתינית. ציפי לבני היתה אחת מהם.

זה לא היה קל. להיות "חרותניקית" זה הרבה יותר מפעילות בתנועת הנוער הקטנה של בית"ר, קריאת בוקר בעיתון "חרות", הערצת ז'בוטינסקי, זעם על הסזון ועל אלטלנה וכעס על הסכם השילומים.

ההכרה באש"ף, התמיכה בפתרון שתי המדינות, ההערכה כי גם הסכסוך בין ישראל לשכנותיה פתיר במחיר שכדאי לשלמו - כל אלה לא היו בבחינת שינוי עמדות, אלא המרה אידיאולוגית שאפשר לדמותה למי שגדל במסגרת דתית אדוקה מאוד והפך חילוני שאינו מעורב בשום פולחן דתי. השפה נשארה איתו, וכך גם היבטים שונים של תפיסת העולם. ה"בטן" נותרה אותה בטן, ובמקרים רבים - גם געגוע לעולם מסודר יותר, שבו שני הצבעים הבולטים הם שחור ולבן. אבל הראש נמצא במקום אחר.

ציפי לבני היא פטריוטית ישראלית גאה, שנאמנותה לעמה ולארצה גברה על הרגשות החמים שרחשה לערש גידולה. היא נכנסה לפוליטיקה כדי להיאבק בהסכם אוסלו, נותרה בה כדי לקדם את השלום ובלעה צפרדעים דווקא בשל תחושת האחריות העמוקה לעתידה של ישראל.

אפשר לכעוס על כך שפעם אחר פעם נכשלה במימוש האפשרות להגיע לראשות הממשלה, ויש מי שיעניקו לה ציון נמוך ביחס אנוש. אמנם, פוליטיקאי שאין לו סבלנות להבלים אינו ממלא את תפקידו, אבל לבני, הן בתפקידיה החשובים והן בהחלטתה לרדת, לפחות בינתיים, מן הבמה, כדי שלא לגרום לבזבוז קולות למחנה השלום - מוכיחה אחריות נדירה, וכבר יוצרת ציפייה לשובה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

מערכת היום

מערכת "היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.

כדאילהכיר