על מזבח הקומבינה: הכי שמאל שאפשר

ההצטרפות של יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, למפלגת חוסן לישראל של בני גנץ היא הרבה יותר מאירוע פוליטי. אחרי 71 שנה נפרדת ההסתדרות מבעלת בריתה - ברית הרסנית - מפלגת העבודה. מבחינה זו, גם אם רבים מבוחרי העבודה הטבעיים יעברו לגנץ, ברור שהממסד הישן הגיע לשיא ריקבונו ונעלם.

ההסתדרות לא יכולה להמשיך לשמר את אי־הצדק ההרסני שהיא משמרת, ללא ראש חץ חזק בכנסת. ניסנקורן צודק, לשיטתו, בכך שהעבודה כבר לא יכולה לספק את הסחורה; וזאת, מעבר ליריבות האישית של ניסנקורן עם ח"כ יחימוביץ' שהוא מתעב ועם אבי גבאי, ראש השארית של המפלגה.

כמצופה מראש ארגון שכולו קומבינה, ניסנקורן הפגין יכולות מרשימות במשא ומתן הפוליטי, וככל הנראה הצליח לתמרן גם פוליטיקאי ממולח כמשה כחלון. אמנם שני הצדדים הכחישו את המגעים, אך ברור שהאוצר היה קרוב מאוד להסתדרות, וכך נמנעו מחלוקות בין הצדדים במהלך כהונת הממשלה.

ההסתדרות למדה את מה שמרבית הערבים לא למדו - בחבירה בין הצדדים אפשר להשיג הרבה יותר, מאשר במשחק האיזונים והבלמים. אלא שהמערכת התוך־מדינתית בנויה על כך שהתעשיינים יתנגדו להסתדרות, ושניהם יתנגדו לממשלה; חיתוך האינטרסים בין שלושתם שומר על האינטרס הציבורי ויוצר את הפשרה הטובה ביותר.

המהלך הנוכחי, לבד מכך שהוא קובע את המסמר האחרון בארון הקבורה של מפלגת העבודה, מוסיף בהירות לבחירות המתקרבות. ניסנקורן עיקר את הוויכוח על השאלה מיהו גנץ. לא רק שהוציא אותו מהארון; הוא הציב אותו בחלון הראווה. ניסנקורן צריך את גנץ כאוויר לנשימה. הוא לא הסתפק בכחלון ואין לו מקום בליכוד, כך שגנץ הוא חבל ההצלה שלו. הסיוט של ניסנקורן הוא חשיפה לכנסת שבה אין לו כוח פוליטי לכופף החלטות, ואלו יצטרכו להתקבל לפי ההיגיון וטובת הכלל.

בכנסת כזו אפשר יהיה לבטל את החוק העות'מאני, המאפשר להסתדרות לנהל את כספיה מחוץ לביקורת הציבור. בכנסת כזו לא יהיה מי שיכשיל את החוק שאוסר השבתות הזדהות, או חוק שישנה את העוולה הקומוניסטית, שלפיה מיעוט עובדים כופה על הרוב הצטרפות לארגון עובדים, ויתור על הייצוג האישי ותשלום דמי חבר שערורייתיים.

דווקא בשעת כושר כזו, שבה אפשר להציל את הכלכלה מאחד מתחלואיה הגדולים ביותר, פותח גנץ את הדלת הראשית ומבקש להציל את ההסתדרות, וכך להמשיך להקריב את הקופה הציבורית על מזבח הקומבינה.

עכשיו הדברים ברורים כשמש. יש לציבור זמן לעכל את המפה החדשה ולבחור מתוך הכרה ברורה. למי שהיה ספק קודם, ברור כעת ש"לא ימין ולא שמאל" זה הכי שמאל שאפשר.