שמונה שנים למהפכה: מצרים וישראל

בימים אלו מציינים במצרים שמונה שנים למהפכת הלוטוס שהפילה את משטרו של חוסני מובארק, אך אין מדובר עוד ביום חג. מצרים רבים היו שמחים למחוק תאריך זה מדפי ההיסטוריה ולוותר על ה"תענוג" שבא בעקבותיו: חוסר יציבות ואף אנרכיה ברחובות, ושנות שלטונם של "האחים המוסלמים" במדינה.

חוסני מובארק, השליט שהודח בחרפה ואף הובא למשפט ונכלא, שב והפך לאישיות רצויה ולגיטימית. הוא אף הוזמן לאחרונה לבית המשפט, אך לא כנאשם אלא כעד במשפטם של אלו שהפילו אותו, ואף תפסו את מקומו. מובארק, שבשלהי תקופת שלטונו התעניינו הפרשנים במצב בריאותו המידרדר וניבאו את מותו הקרוב, נראה במיטבו. אחרי הכל, את מקומו בתא המעצר תפסו רבים מצעירי המהפכה שהביאו לנפילתו.

אבל במצרים כמו במצרים, יש מקום לשליט אחד, הלוא הוא עבד אל־פתאח א־סיסי, שנחוש להפוך את מצרים למדינה מודרנית ומתקדמת - לא חלילה בתחום בזכויות האדם, אלא בכל האמור ביכולת לספק יציבות וצורכי מחיה בסיסיים ליותר מ־100 מיליון אזרחים.

מצרים רבים יסכימו אפוא לאמרה הנפוצה במזרח התיכון, כי הזכות ללחם, למקום מגורים ולמקור פרנסה קודמת לזכות הדיבור, על אחת כמה וכמה אם מתברר, מן הניסיון המצרי או הסורי, כי מדובר בזכויות שאינן מתיישבות זו עם זו.

ביוני האחרון החל א־סיסי תקופת כהונה שנייה בת ארבע שנים. החוקה המצרית, ששונתה בעקבות המהפכה, אוסרת בינתיים תקופת כהונה שלישית. אין פלא שבמצרים החל דיון ציבורי - ושמא מסע תעמולה ממשלתי - בקריאה לשנות מגבלה זו, שתאלץ את א־סיסי לסיים את כהונתו בעוד שלוש שנים.

צילום: אי.אף.פי

הדילמה ברורה: א־סיסי התבטא בעבר על קודמו, חוסני מובארק, כי היה נשיא מוצלח, אך נותר שנים רבות מדי על כס השלטון. אבל א־סיסי עודנו שליט צעיר, דינמי ומלא מרץ, כך שמה שהיה נכון ביחס למובארק אינו נכון בהכרח לגביו.

אחד התחומים שבהם מקדם א־סיסי את האינטרס המצרי בלא שיהיה מוטרד יתר על המידה מדעת הקהל המקומית, הוא תחום הקשרים עם ישראל. מובארק הקפיד לשמור על הסכם השלום עם ישראל, אבל לא מצא עניין או צורך בהידוק ובהעמקה של הקשר שבין שתי המדינות, ואפשר שחשש מתגובת הרחוב לכל מהלך של נורמליזציה או אף של פיתוח הקשרים הביטחוניים והכלכליים בין מצרים לישראל.

א־סיסי אינו חושש מביקורת שכזו, ונראה שדעת הקהל במצרים - ובוודאי האליטה השולטת במדינה - אינה מתנגדת להעמקת שיתוף הפעולה הביטחוני, הכלכלי ואף המדיני עם ישראל, אם הדבר משרת את האינטרס המצרי.

מצרים אינה היחידה. מדינות המפרץ הולכות בעקבותיה, ואולי אף הקדימו אותה, ובקרוב יצטרפו אליה גם כמה ממדינות צפון אפריקה. אמת, אין מדובר ביחסי אהבה ואפילו לא בנורמליזציה מלאה של הקשרים עם ממשלת ישראל, אבל דומה שיחסי ישראל והעולם הערבי עלו מדרגה.

אם בעבר ביטאה נכונותם של הערבים לכונן יחסי שלום עם ישראל הכרה של העולם הערבי בצורך לסיים את הסכסוך ולהשלים בלית ברירה עם קיומה, הרי עתה אנו עוברים לשלב של הכרה ערבית ביתרונות הגלומים בקידום היחסים עם ישראל לטובת שני הצדדים.

יתרה מכך, אם בעבר עצרו הערבים בירושלים כתחנה בדרכם אל ליבה ואל כיסה של וושינגטון, עתה ישראל עצמה היא היעד. שהרי בעבור רבים בעולם הערבי הפכה ישראל לשחקן אזורי לגיטימי, בעל מעמד ויכולת השפעה, שראוי להדק את הקשרים עימו.