אכזבת שקד אינה מוצדקת

שרת המשפטים איילת שקד הביעה בשבוע שעבר אכזבה עמוקה מחברות הכנסת ממפלגות השמאל, שהפנו אליה חיצי ביקורת בעקבות פרשת נוה. דומה שהיא הופתעה באמת ובתמים מעירוב שמה בפרשה לא־לה.

לכאורה, התרחשה כאן תקלה גדולה: חבר חשוב בוועדה לבחירת שופטים סרח (לכאורה), ונחקר על קשרים אינטימיים עם מועמדות או מקדמות מועמדים לשיפוט. עניין לא נעים, אבל על פניו נקודתי. צריך, כמובן, לחקור, לבדוק אם כצעקתה, ואם יתברר כי אכן מדובר בשוחד או בהפרת אמונים - להעמיד את החוטאים למשפט ולהשית עליהם את העונש המתאים.

אז מדוע לקשור את שקד לפרשה? ראשית, כי היא שרת משפטים המרבה להתגאות בשינוי שערכה בהרכב האנושי של שופטי ישראל, שיותר מ־300 מהם מונו במהלך תקופת כהונתה. לזכותה ייאמר כי מעולם לא הסתירה את כוונתה: היא חשה שעד תחילת כהונתה ייצגו השופטים קבוצה מצומצמת, מעין שיבוטים רעיוניים של נשיא בית המשפט העליון לשעבר פרופ' אהרן ברק, ואילו היא הגיעה כדי לשלב במערכת שופטים שמרנים ודתיים.

היא גם לא הכחישה כי בטווח הארוך מטרתה היא לעצב בית משפט שלא יתנגד לחקיקה שתספח את הגדה המערבית לישראל. שקד העדיפה, אפוא, את השיקול הפוליטי על המקצועי.

לצורך מימוש מטרתה הפוליטית, שקד היתה מוכנה לכרות ברית אפלה עם אדם כוחני וככל הנראה מפוקפק. היא העניקה לו מרחב תמרון גדול ומעמד של ממליך מלכים, כדי שיעניק לה רוב בוועדה לבחירת השופטים.

אין זה סביר ששרת המשפטים הוכתה בתדהמה עם חשיפת פרשת אפי נוה. היא ידעה היטב מיהו בעל בריתה, ואם לא זיהתה את תכונותיו בזכות קשריהם, שהיא עצמה הגדירה כ"ידידות אמיצה", הרי יכלה בקלות להסיק דבר או שניים על אופיו מחשיפת התקרית המוזרה שבה אפשר לבת זוגו להיכנס לישראל בלי להציג דרכון בביקורת הגבולות.

בפרשה זו הודה נוה כי נהג ב"טיפשות", אבל לא היתה זו טיפשות, אלא התנהגות פרחחית של אדם המשוכנע שדבר לא יעמוד בדרכו. הגיבוי הציבורי שקיבל משרת המשפטים לאחר החשיפה (גם אם מאחורי הקלעים נזפה בו), מצדיק כל ביקורת שמוטחת בה כעת; היא אינה ש"ג, שתמיד יכול לטעון שלא היה יכול לדעת מה נעשה בתוך המחנה שעליו הוא שומר, ושלא היה בידו למנוע דבר.

שקד לא יכולה להאשים את הח"כיות שעימן שיתפה פעולה בעבר, כאילו הפנו אליה את הגב בעת שנקלעה לצרה שלא באשמתה.

כשם שאין לראות בה אחראית לחשדות המיוחסים לנוה, כך אי אפשר שלא להפנות אליה אצבע מאשימה על הקמת הברית ההדוקה עם נוה, ובעיקר - על אי פירוקה, לאחר שהתחוור לה מי האיש.