לא הברית, אלא שיטת המינויים רקובה
הוועדה לבחירת שופטים היא הגוף המשפיע ביותר על חיינו. המשפטיזציה של החיים הציבוריים בישראל הופכת את השופטים לשחקנים הראשיים בחיי החברה והמדינה, ואת בית המשפט לזירה המרכזית לניהול המחלוקות הציבוריות. בית המשפט נטל לעצמו את הסמכות לסכל הכרעות דמוקרטיות ופשרות פוליטיות.
בתורת הפרשנות השלטת בכיפה כיום, אין לחוק משמעות כשלעצמו, אלא הפרשן הוא שמעניק לו את המשמעות, פעמים רבות במנותק מכוונותיהם ורצונותיהם של המחוקקים. המונופול על הפרשנות נתון לבית המשפט, ששופטיו מתמנים בוועדה בת תשעה חברים הממנה מאחורי דלתיים סגורות את בעלי המונופול.
כל כוח משחית. כוח אבסולוטי משחית בצורה אבסולוטית. כאשר כוח כה רב מרוכז בידי מחליטים מעטים, הפתח לשחיתות רחב. מנגד, החיים הציבוריים אינם אפשריים ללא כוח שלטוני המופעל באמצעות אנשים. לכן, ניסיון החיים בחברות דמוקרטיות ייצר מנגנונים להגבלת הכוח ולפיקוח עליו, על מנת לצמצם את החשש להשחתה שהכוח השלטוני נושא עמו.
אחד המנגנונים האלה הוא השקיפות. אור השמש, כפי שאמר השופט ברנדייס, הוא המטהר הטוב ביותר ואור הנורה הוא השוטר הטוב ביותר. גם אנשים המושחתים ביותר יהססו לפני שיעזו לצפצף על הציבור בגלוי לעיני כל.
הוועדה למינוי שופטים היא הגוף האזרחי הרחוק ביותר מאור השמש, שיצר החוק. דיוניה סגורים והפרוטוקולים שלה סודיים. בפסיקה משנת 2008 (גילוי נאות - הח”מ ייצג את העותר), דאגה השופטת דאז חיות להסביר בפסק דין מלומד ומנומק, כי הוועדה לבחירת שופטים אינה בבחינת “רשות ציבורית” לפי חוק חופש המידע, ולכן החוק לא חל עליה.
גם לוּ היה חל, קבעה הנשיאה לעתיד, לא היה מקום לגלות את דיוניה של הוועדה, כיוון שמטבע הדברים הם עוסקים בעניינים רגישים, וחשוב לאפשר למשתתפים בדיונים להתבטא באופן חופשי, מבלי לחשוש שדבריהם יתגלו.
ריכוז סמכויות המינוי בידי וועדה מצומצמת ומסך הערפל סביב דיוניה, מהווים הזמנה לשחיתות, לנפוטיזם, למינוי מקורבים ולעסקאות של “שמור לי ואשמור לך”, שאולי הם הכרח בל יגונה בזירה הפוליטית, אך מעוררים קבס כמצטרפים לחגיגה גם שחקנים שאמורים להיות אַ־פוליטיים.
הרכב הוועדה למינוי שופטים מעניק לשופטים יתרון מובנה - הם מהווים שליש מן הוועדה, אין אצלם קואליציה ואופוזיציה והם מצביעים בדרך כלל כדבוקה אחת. ואכן, מאז ייסוד הוועדה ועד לאחרונה, הם שלטו ביד רמה במינויים. בשיטת “חבר/ה מביא/ה חבר/ה” נוצרה אחידות מחשבתית בבית המשפט העליון, באופן שהמונופול של בית המשפט על פרשנות החוק הפך להיות להגמוניה כמעט מוחלטת של תפיסה פרשנית וערכית אחת.
שרת המשפטים איילת שקד ביקשה לגוון את ההרכב של בית המשפט העליון. היא הייתה חייבת לבחור בין שינוי השיטה לבין מאבק טקטי על מינויים. שינוי השיטה היה עניין אסטרטגי, ומשבחרה לא לעשות זאת, היה עליה למצוא לה בעלי ברית בתוך ועדת המינויים, כדי להתגבר על שליטתם של השופטים. אלה נמצאו לה בדמות נציגי לשכת עורכי הדין.
הביקורת על הברית בין שרת המשפטים בעלת הכוונות הטובות לבין ראש לשכת עורכי הדין המושחת, מחמיצה את הבעיה המרכזית. לא הברית היא הבעיה, ואפילו לא השחיתות. השחיתות היא רק תוצאה. המבנה של המערכת הממנה את השופטים הוא כזה, שמאפשר ומעודד שחיתות פרסונלית מחד ומעצים את כוחם של המושחתים האופורטוניסטים מאידך.
כדי לגבור על משבר השחיתות ולשמור על גיוון התפיסות הפרשניות והערכיות במערכת המשפט, לא מספיק לחפש בעלי ברית בוועדה הקיימת, אלא צריך לשנות את השיטה - לבטל את הוועדה המשחיתה, להוציא את המינויים מידיהם של השופטים, ולמנות את השופטים ע"י נבחרי ציבור בהליך פומבי ושקוף, כמקובל בדמוקרטיות המערביות.
עו"ד יצחק בם הוא משפטן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו