המשך שיח השנאה, רק במילים מלטפות

לפני כשבועיים, בשיא ימי התום והשתיקה של בני גנץ, מסרה מפלגתו מסר לאומה בתגובה לאחת ההתקפות נגדו: ״עם ישראל צריך שיח אחר, ממלכתיות ומנהיגות אחרת״. גנץ התווה בדברים אלו את הכיוון שאליו הוא מתכוון ללכת, המזכיר במידה רבה את סגנונו של יאיר לפיד עם פריצתו לפוליטיקה. כל מה שקדם לו הוא רע, מפַלֵג, מושחת ואופורטוניסטי. אבל הוא, הטאלנט החדש במשחק, מביא עימו לא רק מדיניות והשקפת עולם כלשהי, אלא דבר מה גדול הרבה יותר: "פוליטיקה חדשה", "שיח אחר", "מנהיגות אחרת".

אתם מבינים? גנץ, כמו לפיד, בסך הכל עושה לנו טובה שהוא מלכלך את הידיים שלו ברפש המקומי; ובעוד אנחנו, כפויי הטובה, עסוקים בניסיונות לקטלג אותו כשמאל או ימין, הוא בכלל הגיע לפלנטה הפוליטית למטרה אחרת לגמרי: להציל את השיח הקלוקל שלנו ולהוביל אותנו לעולם שכולו טוב.

אבל כאן מגיע התרגיל. אם גנץ ובשורתו הם השיח ה"אחר", "הטוב", "המכיל" ו"המאחד", אז מי כל היתר? התשובה די ברורה - הם שייכים לסדר הישן; הם גזענים, פלגנים, אינטרסנטיים ושבטיים. במילים אחרות, השיח האחר הוא פשוט המשכו של שיח השנאה, רק במילים מלטפות. פעם הרעים היו ימנים, דתיים או טייקונים; אבל מהיום יש להם תואר חדש: הם שייכים לשיח הישן, והבחירות תהיינה בין מי שמאמין ב"שיח האחר" ובמנהיגות האחרת, לבין האספסוף המסרב לצעוד קדימה.

בני גנץ // צילום ארכיון: יוסי זליגר

"מחנה השלום" שהפך ל"מחנה הדמוקרטי" מגיע לשלב חדש בהתפתחותו: "מחנה האחר". ואם בעבר היה צריך להכניס תוכן עקרוני כלשהו לדבר הזה שבשמו מותר לשנוא את הימין, גנץ כבר חף מכל הגינונים הללו. לא אדם כמו הרמטכ"ל ה־20 ישלם מס שפתיים לשטויות כמו "רעיונות" ו"עקרונות". הוא ה"אחר"; כל השאר לא, וזהו.

את ההוכחה לכך קיבלנו אתמול בנאום המילולי הראשון שנשא מנהיג השיח החדש: "הם ירו בגב של אחינו הדרוזים; אנחנו נרפא". אחחח, איזה שאר רוח! איזו מנהיגות אמיצה! הנה אדם שראוי לאחד את האומה ולהובילה. לכולנו נמאס מהפלגנות של הרעים האלו; סוף־סוף קיבלנו משהו חדש: מטאפורות בנוסח "סכין בגב" ומפלגה לאומית־חברתית, זה בדיוק מה שחסר לנו היום בשיח.

זוכרים את הימים ההם, פעם, בעידן הישן והלא ענייני, כשניצים פוליטיים היו מכלים את זמנם בפולמוס מיותר על דרכה של המדינה, זהותה, משמעות הלאומיות היהודית ועקרונות הדמוקרטיה? איזה בזבוז! היום, בעידן השיח האחר של המהרישי גנץ, אפשר לפתור דברים על מי מנוחות: או שאתה איתנו, או שאתה חופר.