2013: שנת החזון והדמיון

פעם אחר פעם, וזה קרה בעיקר לקראת סיום השנה שננעלת כעת, מדברים על סוף העולם אך לא על תחילתו. להיכן נעלמה התקווה? איך יוצרים חזון ודמיון להמשך חיינו?

נבואות סוף העולם התבדו, וזו העת להזכיר שהתקווה לא עזבה. עולם שלם עסק בשאלה אם העולם יתפוגג אל דפי ההיסטוריה. ילדים ומבוגרים עסקו בפרשנות של נבואת המאיה, כביכול, כזרז לקרב את קיצו של כדור הארץ. אך 2013 עוד רגע פה, והכוכב המופלא ממשיך להסתובב, ומתעלם משטף המילים שעברו בתוך מחזור החיים שלו.

בתחילת המאה שעברה היתה התעוררות של תקווה עם הגילויים המדעיים. האמינו שאפשר להגיע לעולם חדש ומופלא. הספרים שנכתבו ניבאו שביכולתו של המדע לסיים את הקיפאון ואת הדריכה במקום של תקופת ימי הביניים. בספריו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, ניסה ז'ול ורן לבדוק כיצד המדע יוכל להאכיל את ההמונים ולהכיל את מצוקותיהם. וולט ויטמן, גדול המשוררים האמריקנים במאה ה-19, שהיה הראש לשירה החופשית המודרנית, ראה את התקופה החדשה המתקרבת ובאה כאו-ת לדמוקרטיה ולחירות האדם. האמנות הגיעה לשיאי יצירה בצורות חדשות - מהקוביזם לפוטוריזם האיטלקי ועד לסוריאליזם. כולם דנו בתקווה הגדולה של האנושות. הדמיון השתולל וניסה לדמיין את החברה החדשה עם יכולות התחבורה, התעשייה והערים הגדולות.

מלחמות העולם הורידו את התקווה מהדגל והיא נשכחה מאחור. כשנולדה המאה ה-21 כבר לא חזינו ברוח חדשה. להפך. העולם התחפר בחזונות של קץ ובפחד מהתאבדויות המוניות, והחרדה השתלטה גם על פניהם של ילדינו.

בעידן שלנו מה שמחבר את רוב אוכלוסיית כדור הארץ הוא האינטרנט. הטכנולוגיות החדשות הללו שמתקדמות מיום ליום. היכולת להעביר מידע ברגע אחד מקצה לקצה. החיבור והשיתוף העוצמתי בתוך הרשתות החברתיות שקמות ותופסות מקום מרכזי בחיינו. החזון האוניברסלי הפך להיות פרקטי, אך לא מומש לתוך היווצרות דמיון לעתיד לבוא.

היעדר דמיון הוא אחת הסיבות לנבואות סוף העולם ולקיצו. הדמיון שלנו פגום ומצומצם. כל כך קשה לנו לדמיין את העתיד לבוא. איך יוצרים דמיון חדש? מהם המרכיבים הנועזים, המהפכניים, המתקדמים והאוונגרדיים שייתנו לנו אידיאל שנוכל לאחוז בו? השאלות האלו לא עוזבות את מי שרואה את האפשרויות הטמונות במוח, בנפש ובתודעת האדם.

אחד הפתרונות הראויים ליצירת דמיון בעל אופקים רחבים הוא בניית חזון מתאים. צריך ליצור אותו כדי שיחזיק אותנו עם מבט לעתיד. החזון אמור להכיל את כל הרצונות והצרכים שלנו בימים טרופים שכאלו. אם לאנושות היה חזון מוסכם, אולי ילדיה לא היו עסוקים בשינון אקלקטי של פרשנות מפוקפקת לדברים שנכתבו לפני זמן רב כל כך. החזון הזה היה יכול להציב לנו עתיד מדומיין אחר.

מתוך הדמיון הזה יכולות להיווצר נבואות על תחילת העולם ולא על סופו. אבל היכן הנביאים והנביאות הללו? ומדוע הם לא מקבלים מקום מרכזי בחיינו? מדוע אין להם שופר מרכזי לסלסל את תפילותיהם אל העתיד? מדוע הנבואה החדשה בעשור השני של המילניום הנוכחי לא יכולה להלהיב את ההמונים-

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו