"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

נמושה אידיאולוגית: שתיקתו של גנץ

,עודכן

כבר הותשנו מהבחישה בשתיקתו של הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, וקלישאות אינספור נשפכו במאמצים להסבירה ("שתיקה רועמת", "מים שקטים", "דממת אלחוט"). דומה שגנץ מותח עד לקצה את גומיית הציפיות, וההמתנה למוצא פיו אינה מותירה מרחב ליותר משני תסריטים. מה כבר יכולה להיות אחריתה? או אכזבה והתרסקות, או הפתעה והתרוממות.

ברי לכל, שמרגע שיטפס קוממיות על מדרגות הפודיום, ישתנה הכל - על אחת כמה וכמה אם ינקוט עמדה של ממש, כזו המעוגנת בעולם המושגים של הפוליטיקה הישראלית: ימין או שמאל, ניצי או יוני, שוק חופשי או אַסְדָּרָה (רגולציה). בו ברגע ייצא מרדיוס החימום של הקונצנזוס לשדה המוקשים של הדיסנסוּס הישראלי, מרחב אי־ההסכמה, שלאף אדם חושב, קל וחומר פוליטיקאי, אין רשות מוסרית להימלט ממנו. מותר לצפות לכך ממצביא מהולל, שיוקרתו מושתתת על עברו כלוחם עשוי ללא חת, שירהיב עוז לעבור משדה הקרב הממשי אל עולם המחלוקות הרעיוניות, אל זירת הפולמוס, שפירושו, ביוונית, מלחמה; מלחמת הדעות.

נכון לרגע זה, גנץ עוד שותק, בקושי מציץ מהצריח, מתחפר. מתבקש לומר: בורח מפולמוס, כלומר משתמט. אבל שתיקתו של גנץ אינה רק תקופת המתנה בדרך למוצא פיו, והיא לא רק כלי להבניית דריכות לקראת פה נפער וצאת בת־קול. השתיקה, הנוכחת והמופגנת כל כך, היא ככל הנראה המסר. גנץ ויועציו מסתייעים בשתיקה כדי להעמידו, למשך זמן רב ככל הניתן, מחוץ למדמנה הפוליטית, ואולי אף מעל לרפש ולסחי של מרוץ הבחירות. דבר ממלחמת הכל בכל לא דבק בו - לא בוץ, לא שריטה ולא צלקת. כשכבר יֹאמר דבר מה, אולי זה גם לא ישנה. אפילו יהיה זה מלל פחוּת ערך ודל משמעות. נניח שידקלם, כצפוי, הכרזות חלולות על "צעדים אמיצים תוך מחויבות לביטחון" או "חיזוק הכלכלה החופשית תוך הגנה על החלשים". אין לכך כל חשיבות. המומנט הדרמטי, לא הנאום, הוא הטיעון: הוא יגיח מלמעלה, נקי וללא רבב, ויתגלה למולנו רענן כל כך, סמכותי כל כך, שקול ואצילי כל כך, בוודאי בהשוואה למתגוששים בבוץ תחתיו.

גנץ עשוי ללמוד די מהר, שגם הטריק הדלוח הזה כבר נשחק. יש אצלנו בשכונה עוד כבוד למתקוטטים, שמוכנים להפשיל שרוולים, ללכלך את הידיים ולהילחם. אני מעדיף אותם, עם המניפולציות הזולות והסיסמאות התפלות, עם הסרטונים והמסרונים הטורדניים, עם דפי המסרים והספינים הבלתי־נלאים. אני מעדיף אותם על פני הגנרל הדומם; הם, לכל הפחות, מדברים.

גם תומכי נתניהו הרבים, ואני ביניהם, לו נדרשו ברוח האופנה העכשווית לבחור בין בני גנץ לאבי גבאי, היו הולכים עם גבאי. מפני שהוא, בניגוד לגנץ, לא מגיע בידיים ריקות, ולא מחכה לראות איזו עמדה "נכון" או "משתלם" לדגמן. התעלמו לרגע משפל המנדטים של המחנה הציוני - גם הליכוד ידע ימים רעים. מהבחינה הדמוקרטית, המהותית, אבי גבאי צודק: המאבק הוא בינו לבין נתניהו. גנץ אולי גיבור במנדטים, אבל הוא נמושה אידיאולוגית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר