בחולדה, בין תל אביב לירושלים

את הדרך ללווייתו של עמוס עוז עשיתי מהעיר רחובות לקיבוץ חולדה, מעלייה ראשונה לעלייה שנייה. חשבתי שיש בזה עניין סמלי, כי במותו של סופר גדול עסקינן; וכפי שאמר פעם המשורר שארל בודלר, "הטבע הוא יער של סמלים". הוא לא הכיר את ישראל. אצלנו לא רק הטבע, גם הכביש ועמודי התאורה הם סמלים. העלייה השנייה המהפכנית מחקה בדרכה את העלייה הראשונה ועד מהרה הובילה את התנועה הציונית, משאירה את התנועה הרוויזיוניסטית להתחמם על הקווים עד למהפך ב־77' ולמעשה עד לא מזמן. עמוס עוז תיעד זאת בספריו. במובנים רבים, גם הוא עשה מעבר דומה אל לב האוונגרד הסוציאליסטי, עד שהיה לדַבָּרוֹ ולמנהיגו הרוחני של השמאל הציוני בחמישים השנים האחרונות.

הגעתי לחלוק כבוד לאחד מחשובי הסופרים העבריים במחצית השנייה של המאה העשרים. אנחנו עם שהאמין כל ימיו בכוחה של המילה "לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ", כפי שנאמר לנביא ירמיהו בראשית חניכתו. כרתנו ברית עם המילה, ובדורות האחרונים, ניסחו אותן עבורנו סופרינו ומשוררינו. תחייתנו מעפר כאומה נעשתה בכוחה של המילה ובתחילה בתוך הספרות.

בדרך לבית העלמין התבוננתי בנוף, אדמה חומה רוויה מגשמי טבת שבירכו אותנו בימים האחרונים. בתים צנועים, שלט על בניין ישן האומר שפה היה הלול הגדול, מאה מטרים של תרנגולות מטילות. ניסיתי לדמיין מבעד למראות את עוז הצעיר מגיע לקיבוץ הזה בשנות ה־50, ואחר כך מסתגר ומתחיל במפעלו הספרותי.

האלמנה נילי // צילום: לירון מולדובן

עכשיו הוא נטמן באדמה הזאת, זוכה ל"מנוחה נכונה", כשם ספרו שעסק בקיבוץ ובפער בין דור המייסדים לדור הבנים, שהמשא שהאבות הטילו על שכמם היה לעתים כבד מדי. סביבי נשים וגברים בשיער מכסיף ומלבין, דור חלוצים הולך ונעלם. אל מול הקבר הנערם זרים, התחושה היתה של סוף תקופה. לידי עמדה מנכ"לית "שלום עכשיו" החדשה, שקד מורג, עם זר להניח על קברו של אחד ממייסדי תנועתה. מעולם לא הרגשתי באופן מוחשי בחילופי המשמרות בחברה הישראלית, כפי שחשתי אתמול, לנוכח קברו הטרי של עמוס עוז. חילופי המשמרות הללו הכרחיים וחיוניים לקיומנו כאומה חפצת חיים. טבע העולם הוא שקבוצות הנהגה מתחלפות מתחת לאלונקה של עמנו העתיק.

אחר כך שרו המלווים מתהילים: "מִי־הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה; סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה־טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ". ופתאום פרצה שירה סוחפת: "פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת, תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת, פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר, חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר. פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה, פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה". והד ענה מהרי גוש עציון: אמן. כשיצאתי מהקיבוץ, הצביעו התמרורים מולי על הדרכים: לתל אביב או לירושלים. ועמוס עוז באמצע. נוח בשלום.