באו מאהבה, ברחו מהשנאה

פוסט הפרידה שפירסם שלשום "השחקן ה-12", אחד מארגוני האוהדים של מכבי ת"א, ובו הודעה על סיום פעילותו של הארגון, מעיד רבות על האבולוציה של אוהד הספורט הישראלי בשנים האחרונות. ארגון "השחקן ה-12" הוקם מאהבה, בין לשחקן בודד ובין לקבוצה שלמה, או אפילו רק מתוך אהבה עצמית.

הפעם הראשונה זה שנים רבות ששער 11 המיתולוגי של איצטדיון בלומפילד הרים את ראשו היתה כשחבורת הילדים, שגדלו על הבטונדות בשער 4 באיצטדיון רמת גן, החליטו לעשות פה שינוי בתרבות העידוד של הכדורגל בפרט והספורט בכלל. לצערנו, מה שניצח אותם, מעבר לכישלונות הקבוצה על הדשא, מעבר לאגו ולפוליטיקה פנימית, היה האלימות. אלימות מבפנים ומבחוץ, אלימות מילולית ופיזית, ועצם העובדה שאוהדי הספורט בישראל לא רוצים שינויים אלא בעיקר לקבל פס לשעתיים מהחיים האמיתיים ולהתפוצץ ביציע - לקלל, לירוק ולהרביץ. וזה מה ששבר את "השחקן ה-12", ולצערנו, זה מה ששובר את הספורט שלנו.

ידוע שארגון "השחקן" אינו חף מטעויות. הטענות שלהם כלפי ההנהלה שלא שיתפה עימם פעולה הן חסרות משמעות. ההנהלה לא חייבת להם כלום, ובטח אין סיבה להעדיף אותם על כל קבוצת אוהדים אחרת. אבל הנהלת הקבוצה, ההתאחדות לכדורגל ושרת הספורט חייבות לעצור את כדור השלג של האלימות ביציעים, שרק גובר, בין שזה לחבריך שלובשים את אותו צעיף ובין שזה ליריבים שיושבים בשער ממול. תסתכלו על סופו של הארגון, תסתכלו על סופה של תקופה, ותראו את העתיד של כולנו. אם אלימות ביציעים מביאה לסיומו של משהו שנוצר מאהבה, כנראה נישאר רק עם השנאה.