שכחו שהמשחק גדול מהם

עם השנים נוצרה חוקיות מסוימת במרדף הבלתי הנגמר בין מאמני כדורסל ושחקני כדורסל לבין השופטים. כמו טום וג'רי, הם יכו זה את זה בפטיש ויטמנו זה לזה מלכודות, אבל רק כדי לצעוד לעבר השקיעה ולהופיע שוב כיריבים בפרק הבא, בזוכרם כי היד השולטת בהם, המשחק, גדולה משניהם. שני הצדדים למדו לקבל את היתרונות והחסרונות של האחר, ובידיעה אבסולוטית שללא אחד מהם גם האחר לא שווה כלום, התקבעו ביניהם קודים של כבוד הדדי, קבלה והשלמה, לפחות כלפי חוץ. זה קרה כי שניהם עברו השתלמויות, צברו ניסיון, למדו להכיר את עבודתו הקשה של השני, והתחמשו, מי יותר ומי פחות, באינטליגנציה רגשית.

ועדיין, השיפוט במשחק בין הפועל ת"א לנתניה, בעיקר ברבע הראשון, שם נקבע הטון של המשחק, לקח את העניין הזה שנים אחורה, אז היו השופטים שמות מאיימים - גורם חיצוני המפריע למשחק במקום להיות חלק ממנו ומטרה לזלזול מצד שחקנים ומאמנים בעניין חוסר הבנת המשחק. שחקנים מתבכיינים משריקות גם כשהם יודעים שהשופט צודק. זו דרכם להוציא את התסכול ולקבל שליטה על דברים שאין להם שליטה עליהם. ועדיין, השופטים כמכלול זוכים לכבוד מרוב השחקנים והמאמנים. אבל לא על שריקות מהסוג שנשרקו במשחק הזה. מגעים מפוקפקים, שלא פגעו בשטף המשחק או ביתרון של שחקן, סיטואציות משחק לגיטימיות שהפכו להפרה במחי אוויר שיצא מהריאות אל המשרוקית. הריספקט כלפי השופטים אבד - זה זלג לקווים - שם ספסל אדום ועצבני קופץ ורואה בכל שריקה קונספירציה - ומשם ליציעים. טום בלע את ג'רי, והפרק נגמר. והוא נגמר רע.

זה קרה במקום דליק, שבו יוצקים טרפנטין כדי להבעיר את המדורה, מקום שבו אוהדי הפועל ת"א מתקבצים בהמוניהם, חלקם חוליגנים מוכחים, מסורת של בכי ונהי באמתחתם, שרק מחכים לתירוץ כדי להפוך לקורבן. אמא תרזה עם פרצוף מתייסר ומצ'טה מאחורי הגב, קורבנות עד, וכל טעות של רייניש היא הוכחה נוספת לקפיטליזם החזירי שהחריב את אוסישקין. ועדיין צריך לברר מה המנגנון האנושי שגורם לאדם לירוק על אדם אחר. או אלה הסופרים בדקדוק את הרמאויות (לכאורה, לכאורה) מהצד הצהוב של העיר בעודם מזיזים את עמוד הסל בזריקות עונשין. לחוות הגז הזו נזרק גפרור השיפוט, ובהתפוצצותו הוא מאשים את ההרכב הכימי של הגפרור. הגיע הזמן להתבגר.

סגנון המשחק של הפועל השנה מלהיב רבים. גם צבע תעודת הזהות של שחקניה. זו פשרה תקציבית שמתחברת אידיאולוגית. אדלשטיין החזיר את ה-deny לאופנה (מניעת מסירה), והאגרסיביות משתלמת. החוק הבלתי כתוב של המשחק אומר שאם תבצע 40 עבירות, ישרקו 20. אם תבצע 20, ישרקו עשר. השיעור יישאר אותו דבר, לכן משתלם להרביץ כי אי אפשר לשרוק על הכל. אבל לפעמים אפשר. היו"ר רמי כהן טען שהשופטים הגיעו עם השריקות מהבית. הוא צריך להבין ששופטים עושים סקאוטינג כדי להשתפר. וגם הפועל הגיעה עם סגנון המשחק שלה מהבית. שתי רכבות שיצאו אחת אל עבר האחרת, נהגיהן מכוסי עיניים. ואז השופטים שרקו 35 מתוך 40 עבירות, אם נמשיך את המטאפורה הנומרולוגית. זה המחיר שהפועל תשלם על האגרסיביות שלה.

אורי שלף וארז זייצ'ק ניסו להרגיע ולעזור. הם לא יכולים לחנך כל פרא אדם. אבל הסרט שהפיצה שלשום ההנהלה, שבו נראים מעשי חוליגניזם של אוהדי קבוצות אחרות, הוא פתטי. הטענה שגם אחרים עושים דברים רעים היא ילדותית, והשקפת העולם שהפועל ת"א נרדפת רלוונטית כמו בגדים בחוף נודיסטים.

ועדיין, הלוואי שהיו עוד שלוש או ארבע קבוצות בליגה עם שני זרים וחצי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו