להבין את צופן ההתנהגות באזורנו

שוב ושוב אנו שומעים עד כמה החיסול הממוקד והרס בתי מחבלים - כפעולה ישראלית מרתיעה ומענישה - אינם מועילים. לפי גישה מוסרנית זו, כליאה בתנאי פנימייה, השכלה, טיפול רפואי (על חשבוננו) ושחרור מחבלים בתנאי סחטנות או לאחר ריצוי חלק מעונשם כ"מנהיגי העתיד שעימם עושים שלום" (ברגותי), הם המענה הנכון לרצחנות הפלשתינית.

האוחזים בגישה זו סבורים כי היחס לרוצחים צריך להתגלם בשיפור מצבם הכלכלי ובמו"מ ישראלי רווי תחושת אשם ("פשעי הנכבה") ומסרי שלום חד־צדדיים. הם מעדיפים זאת על פני חיסול הרוצחים והרס בתיהם, שהרי "ממילא יבנו בתים אחרים ורוצחים חליפיים חדשים יצמחו מן השורות".

אין שגיאה גדולה מזו. הפלשתינים מזלזלים באיוולת ובתמימות השמאל ורואים בה א־סימטריה גואלת, חולשה ורפיון שכל, ונקודת תורפה לפגיעה באנשינו. הם הרי גדלו בחברה שבה הקוד השבטי אינו מותיר מקום לחלש, אין חשיבות לפרט זולתי כנקודה חסרת ערך בקולקטיב עדרי ודורסני. ואכן, בחברה הערבית ערכו של הפרט עולה רק אם נפגע בידי גורם חיצוני, שאז "נפגעת ההרתעה" והקולקטיב השבטי מאוים. בתגובה, יפגעו בפרטים שמנגד כ"נקמת דם".

אזורנו רב התהפוכות - שבו האונס, הרצח, ההרס ושפיכות הדמים היו תמיד לחם חוקם של הפושטים הערבים לארץ ישראל - הצמיח מנגנוני הגנה שסיפקו קוד התנהגות אלים שעיצב את חיי שבטי הנוודים והכפריים בארצנו, במסגרת סוג של איזון הרתעתי ביניהם. קוד זה - שעיקריו נאספו בחיבורו של ההיסטוריון עארף אל־עארף העוסק ב"משפט השבטי" - תקֵף עדיין בחברה הערבית, והוא נוסחת הרתעה קיומית במסגרת "סוּלחות" בין משפחות ושבטים.

בסביבתנו הגיאופוליטית, שבה אין לחלש סיכוי לשרוד, נמצאת העוצמה הקולקטיבית באחריות ההדדית השבטית לפרטיה, במסגרת יתרון מספרי והפגנת נחישות, הנובעת מזיקת הדם. לכן התייחסו השבטים הערביים לאנשי השבט באופן המטיל עליהם אחריות קיבוצית לנקמת דם - בין שנפגעו ובין שפגעו באחרים - עד לדרגת ייחוס וקרבה חמישית מצד אבי רוצח, כמועמדים לנקמה.

לפיכך, אימצו אנשי ה"סולחות" לדורותיהם דרכי ניהול ובקרה לפתרון משברים, שהולידו שיטות שיפוט שבטיות מוסכמות הכוללות "הוּדנה" ו"עטווה" (הקפאת מצב והפסקת אש) לצורכי חקירה, הודאה באשמה, פיצוי, נקמה ונטילת חיים, התנצלות והגליה. לעיתים היתה משפחה מאוימת מנערת חוצנה מרוצח סדרתי בשורותיה ובכך מתירה את דמו - מחשש לנקמה נגדה לדורות. כך התקיימה ההרתעה.

מחוללי הקוד השבטי הרצחני הפלשתיני פועלים במסגרת מערכת שבטית נקמנית כלפינו, המגבה "רוצחים גיבורים" מבית. זאת הסיבה ש"רוצחי השבט" הפלשתיני רוצחים יהודים בחופשיות ומתוגמלים כספית בידי אבו מאזן. מבחינתם, הישראלים הם פרטים חסרי ישע, משוללי הגנה שבטית, המשתייכים לחברה מוסרנית ערטילאית ולמערכת משפט "אוניברסלית" שאינה מגוננת, העיוורת לחוקי ההישרדות באזורנו.

המוסרנים שבנו חייבים להפנים שאפילו לפי הקוד השבטי של חברת האויב, רוצח החי בצל משפחתו המגוננת והמחויבת להגנתו, הוא בן מוות. דין משפחתו - אם לא ברחה - הוא הגליה. לפי המשפט השבטי, ביתו של הרוצח מגולם כפיצוי לקורבן ולחלופין חייב להיהרס (גם אם נבנה בשנית), כדבר הקללה הערבית החמורה "אללה יחרב ביתך". אשר להגליה, אין ראויה מעזה החומסת כעיר מקלט למשפחות הרוצחים.