ההצהרה שהשמיע לפני ימים אחדים ד"ר פליקס קליין - הנציב מטעם ממשלת גרמניה למאבק באנטישמיות - על כוונתו לפעול למען התניית מימון גרמני לארגונים ולמיזמים מחוץ לגרמניה, בהתחייבות מצד מקבלי הכסף הגרמני שלא יהיו מעורבים בכל סוג של פעילות אנטישמית, עשויה להיות נקודת תפנית באחד התחומים הבעייתיים ביותר ביחסים בין גרמניה וישראל. באופן מפליא, לכאורה, נוצר מצב מעוות שבו גרמניה - המתהדרת בכך שלמדה לקחים מעברה הנאצי, ולכן מזכירה בכל הזדמנות את ידידותה העמוקה עם ישראל - תומכת בפועל בגופים, בעיקר במדינות ערב והאסלאם, המפיצים שנאת יהודים וישראל או מגלים סובלנות שערורייתית כלפיה. התופעה מזוהה בעיקר עם הנעשה בשטחי הרשות הפלשתינית, אך היקפה רחב יותר - אם נביא כדוגמה את הנעשה בבתי הספר של אונר"א במדינות ערב.
קליין הבהיר כי הפרת סעיף כזה - שלא להיעזר במימון לצורך פעילות אנטישמית - תביא לעצירה מיידית של העברות הכספים מגרמניה. אם המהלך ייצא לפועל, תהפוך גרמניה לפורצת דרך באירופה - תפקיד שגרמניה היתה צריכה לקבל על עצמה מזמן. אך תוכניתו של קליין צריכה להפוך ממילים למעשים; זה מבחנה המרכזי. שכן אין להפחית מעוצמת ההתנגדות ליוזמה הזאת בקרב משרדי הממשלה הגרמנית הנוגעים בדבר - בעיקר במשרד לשיתוף פעולה כלכלי ולפיתוח, הנחשב למעוז נוקשה של השמאל הגרמני, והוא האחראי לחלק משמעותי של המימון למדינות זרות. גם במשרד החוץ הגרמני יהיו כאלה שלא ימהרו לברך על תוכניתו של קליין, מאחר שלפי הגדרת האנטישמיות, גם ביקורת מסוימת על ישראל אמורה למנוע תמיכה בגופים שונים, שמדיניות החוץ הגרמנית הקפידה עד כה להעלים עין מעמדותיהם הבעייתיות; למשל, גופים איראניים.
הצהרת הכוונות החשובה של בכיר הממשל הגרמני מגיעה בתקופה שבה הממשלה בירושלים יוצאת, סוף סוף, מהפסיביות שאפיינה את גישתה של ישראל הרשמית בכל הנוגע לדואליות של העמדה הגרמנית: מצד אחד, מחויבות הצהרתית לקיום ישראל ולביטחונה; ומצד שני, תמיכה בגופים החותרים תחת קיומה של מדינת היהודים וביטחונה. במשך עשרות שנים העדיפו ממשלות ישראל לעצום עין לנוכח הבעייתיות הגוברת של המדיניות הדו־פרצופית הגרמנית; לא רק במדינות שלישיות, אלא גם בישראל ובגרמניה. הנימוק הישראלי לחוסר התגובה היה שלא רוצים לערער את החברות ההדוקה עם גרמניה, "שנותנת לישראל כל כך הרבה".
אכן, גרמניה משקיעה כספים רבים בישראל. היקף ההשקעות אינו ידוע, אך מדובר בפעילות רחבת היקף הכוללת קרנות ממשלתיות ("מינרווה"), פוליטיות, פרטיות וקולנועיות. אחת הסיבות לכך שרב הנעלם על הידוע ביחס להיקף המימון הגרמני, היא שישראלים רבים נהנים מ"נדיבות" זו - אמנים, פוליטיקאים, עיתונאים וארגונים אזרחיים המקבלים מלגות, מימון, נסיעות והזמנות לכנסים.
בתחילתה התמקדה ההשקעה הגרמנית המכובדת בעיצוב היחסים בין שתי המדינות, בעיקר ביצירת תדמית חיובית לגרמניה בישראל, שתאפשר לחתום את פרק השואה ולהשאירו מאחור כזיכרון רחוק. לאחר ששלב זה הוכתר בהצלחה רבה, בעיקר הודות להתגייסות ישראל לשיווק המותג "גרמניה האחרת", אפשר היה לעבור לשלב השני של ההשקעה: ניסיון לעצב מחדש את פניה של ישראל, באמצעות התערבות פנימית בענייניה.
ממשלת ישראל הנוכחית החליטה לפתוח דיון עם ממשלת גרמניה על התופעה הזו, שאינה הולמת קשרי ידידות, כאלו שאמורים ויכולים להיות בין גרמניה לישראל. זהו מהלך מובן מאליו, שרק בישראל יכול להיתפס על ידי גורמים ידועים - בעיקר אלו הנהנים ממימון גרמני - כחצוף. ישראל היא מדינה ריבונית, וזכותה (ושמא: חובתה) להעלות תהיות ביחס למימון שממשלת גרמניה מעבירה לגופים גרמניים המעודדים פעילות חרם (BDS), הקוראת להשמדת ישראל - בין שזה המוזיאון היהודי בברלין או פסטיבל הסרטים הבינלאומי שם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
