מחיר הנסיגה מדרום לבנון

מתנגדי הנסיגה מלבנון צדקו כשהזהירו שהחלל הריק שצה"ל ישאיר אחריו, יתמלא בכוחות חיזבאללה. אך אפילו הם לא צפו את הכמות האדירה של טילים ארוכי טווח ומרגמות קצרות טווח שימלאו את שטחי רצועת הביטחון. הרצועה הפכה לשטח כינוס, התארגנות וזינוק למחבלי חיזבאללה, בשליחות האיראנים, בדרכם "לכבוש את תל אביב", כלשונם, ואת צפון הגליל. הם בוודאי לא חזו את המנהרות המתוחכמות שנועדו לשנע כוחות קומנדו של חיזבאללה לשטח ישראל.

כשאהוד ברק ויוסי ביילין, אדריכלי הנסיגה־בריחה, עסקו בתכנונה, אפילו מתנגדיהם לא שיערו שלחיזבאללה יהיו תוכניות לכיבוש חלקים מישראל. לכל היותר, העריכו שיחודשו ההפגזות על קריית שמונה וצפון הגליל. זה היה מרחב הוויכוח בין הניצים והיונים, שציפו להכרה בינלאומית תמורת הנסיגה הישראלית.

תא"ל אפי איתם הספיק להילחם בחיזבאללה בשנים 1997-1999 כשפיקד על עוצבת הגליל, האחראית לכוחות צה"ל בדרום לבנון. הוא התנגד לנסיגה מרצועת הביטחון, שנערכה כשנה לאחר סיום תפקידו. על תקופתו זו אמר: "כשעזבתי את אוגדה 91, הייתי בעצם המפקד האחרון שראה את צה"ל נלחם בחיזבאללה. אחר כך באה הבריחה. במשך תקופה ארוכה הצלחנו, באמצעות פעילות אינטנסיבית של יחידות מיוחדות ורגילות ושימוש באמצעים מיוחדים בשטח, למנוע מחיזבאללה להגשים את מטרותיו. עצם המגע היומיומי, העובדה שהיתה לנו נוכחות מתמדת בשטח, שהיו כוחות ששהו לפעמים 90 שעות בתוך השיחים של הסלוקי ובסבך של שקיף א־נימל ושקיף הצלחאני, העובדה שכל הזמן היינו איתם במגע, לא אפשרו להם את מה שהם עשו אחר כך, את ההתבססות בשטח, את בניית מפלצת הטרור. את זה הם עשו רק אחרי שפינינו את השטח".

הנסיגה לא נבעה, אפוא, מסיבות ביטחוניות או מדיניות, אלא ממסע תעמולה של ארגון "ארבע אימהות" ותומכיו בתקשורת, שהמאיסו את השהייה בדרום לבנון, באמצעות שימוש מגמתי במספרי הנופלים. השוו בין מספרי הנופלים טרם הנסיגה ולאחריה: בשנים האחרונות היו מספרי ההרוגים במגמת ירידה. בין 1993 ל־1997 היו 2 הרוגים בחודש, וב־1999 ירד המספר להרוג בחודש בממוצע. על החיסכון בנפגעים שילמנו במלחמת לבנון השנייה בריבית דריבית: 165 הרוגים, מתוכם 44 אזרחים ו־121 חיילים. נוסף על כך, כל הצפון - כולל חיפה - היה נתון להפגזות.

עכשיו אנו נמצאים לפני שלב נוסף. האם הלקח נלמד? האם נבין שאנו זקוקים לרצועות ביטחון קבועות בגבולותינו הנפיצים? לא זו בלבד שאין זה ראוי עקרונית למסור חבלי ארץ, אלא הדבר גם אינו משתלם מבחינה ביטחונית. כל חבל בארץ ישראל שיימסר, יהפוך לשטח כינוס של האויב נגדנו.

היום אין ספק: הבריחה מדרום לבנון הביאה את מלחמת לבנון השנייה ויצרה איום אסטרטגי מתמשך, בחסות איראנית. במקום למגן את עצמנו בקירות בטון לעומק ולגובה, עלינו לחזור למדיניות של שליטה ברצועת הביטחון בצפון, כדי לסלק משם את עשרות אלפי כני השיגור של הטילים המאיימים על צפון ישראל ומרכזה.

מאיר אינדור הוא סא"ל במילואים ויו"ר ארגון נפגעי הטרור "אלמגור"