עשרה בטבת: לא רק צום

היום, עשרה בטבת, הוא אחד מימי הצום הנהוגים ביהדות כזכר לחורבן ירושלים ובית המקדש. אבל לא מדובר רק בצום, זהו גם יום הקדיש הכללי.

רוב הציבור הישראלי, וככל הנראה גם רוב בתי הספר בישראל, אינם מציינים את יום הקדיש הכללי ומעדיפים לציין את עשרה בטבת כיום הולדתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק.

קצת היסטוריה: סמוך לאחר קום המדינה החליטה הרבנות הראשית לישראל, בראשות הרבנים הרצוג ועוזיאל, לציין בכל שנה את יום עשרה בטבת כיום שבו יוזכרו חללי השואה שמקום קבורתם ויום מותם אינם ידועים לנו עד היום, אלה שאין מצבה לזכרם. ביום שכזה, קבעו הרבנים, יוכלו קרובי הנספים לומר קדיש לזכרם, להדליק נר נשמה ולנהוג במנהגי הזיכרון המוכרים ביהדות. מאוחר יותר קבעה הכנסת את יום כ"ז בניסן כיום הזיכרון לשואה ולגבורה תוך כדי התעלמות מהקביעה המוקדמת של הרבנות הראשית.

החלטתה של הכנסת התקבלה על רקע ויכוח אידיאולוגי בין מנהיגי הציונות הדתית לבין אישי ציבור מקרב השמאל הציוני בשאלת קביעת מועד יום הזיכרון לשואה. היו אלה ימים של עיצוב דמותה של מדינת ישראל, בעשור הראשון לקיומה, כולל קביעת ימי הזיכרון הממלכתיים בלוח השנה. בסופו של דבר, הסכימו הכל על כ"ז בניסן כיום השואה לדורות, אולם מנהיגי הציונות הדתית החליטו בכל זאת לדאוג גם לשימור ממלכתי של יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי.

עם השנים התעמעם מעמדו של יום הקדיש הכללי בצורה משמעותית. בעיתונות הכתובה, ברדיו ובטלוויזיה כמעט אין מזכירים אותו, ואין בחיי היומיום סימן לקדושתו של היום. הציבור החרדי מציין את היום הזה בצורה סמלית ביותר, אם בכלל, וזאת בשל ההתנגדות החרדית ההיסטורית לקבוע יום תענית מיוחד לזכר השואה, כמו גם ההתנגדות לקבוע את יום תשעה באב כיום השואה, כפי שהוצע בזמנו.

לפיכך נותרה הציונות הדתית לבדה כמי שעדיין אוחזת ביום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי ומשתדלת להזכיר את קיומו של יום זה במסגרת התענית, באמירת קדיש ובטקסים מגוונים בבתי הספר הממלכתיים-דתיים, בבתי הכנסת ובאתרי זיכרון השואה ברחבי הארץ.

יש הטוענים כי אולי ראוי להחליט רשמית, בהחלטה משותפת ממלכתית ודתית, לאחד יום זה עם כ"ז בניסן, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ולקבוע אותו כיום השואה האחד שבו תיאמר תפילת הקדיש לזכר הנספים שיום מותם אינו ידוע.

ואולם, במחשבה שנייה, דומה כי בימים שבהם מסתלקים מאיתנו ניצולי שואה רבים בכל יום, ובימים שבהם הכחשת השואה גוברת והולכת בעולם, טוב יהיה אם זיכרון השואה יעלה שוב ושוב, הרבה ככל האפשר, וגם אם יום הקדיש הכללי אינו מקבל את המקום והחשיבות אשר להם הוא ראוי בתודעה הישראלית, עדיין עצם הזכרת השואה, חלליה וגיבוריה, יש בה משום מתן כבוד גדול ללוח השנה היהודי.

הכותב הוא עורך ומגיש תוכנית הטלוויזיה "הבית היהודי" בערוץ הראשון