כמדי שבוע, גם לקראת סוף השבוע האחרון פרסמה חברת הכנסת מירב מיכאלי מונולוג עבור עוקביה ותומכיה.
היסטוריית ההתבטאויות האומללה של מיכאלי כוללת דרישה "לחסל את מוסד הנישואין", קריאה לאימהות "לא לשלוח את הילדים שלהן לצבא" ותכנית לאפשר גם ל"שותפים לדירה - זוג אחיות או חברים" להיחשב כהורים משותפים לילדים. אך כל אלו לא יישוו לדברי הבורות והשנאה שהפיצה השבוע.
מיכאלי הציגה עלילה בדויה שבה צמד המיסיונרים האפלים, השרים בנט ושקד, שולחים בנות שירות לאומי לשמש כסוֹכנות השוטפות את מוחם של ילדים חילונים רכים. כל זאת, במסגרת מיזם ההדתה העצום והאפל.
מיותר לנתח את דברי השטנה של מיכאלי ולשבח את בנות השירות הלאומי ותרומתן לחברה, גם אם לדעתי, יש אמת בטענה שאין זה תפקידן לחנך בכיתות. אך יש חשיבות בהצפת העובדות וסתירת תעמולת ההדתה, הממומנת בכבדות ע"י ממשלות וקרנות זרות, ומתפשטת ממחוזות השמאל הפוסט־יהודי אל לב מפלגת הדגל של השמאל הציוני.
סיפור ה"הדתה" האמיתי מתחיל ביצחק נבון ז"ל, נשיא מדינה שחזר למפלגת העבודה לכהן כשר החינוך. כבר עם כניסתו לתפקיד ב־1984 כתב נבון לרב דב ביגון המשתייך לציונות הדתית "אנוכי ומשרד החינוך נעשה ככל יכולתנו לקרב את ילדי ישראל אל היהדות והמורשת". בהתאם להצהרותיו הקים נבון את היחידה להעמקת הזהות היהודית, וייסד תכנית לתגבור לימודי יהדות המכוונים כולם לחינוך החילוני - בין היתר להכיר לתלמידים את סידור התפילה, הגמרא וחגי ישראל; זאת לצד לימודי הומניסטיקה יהודית.
לאחר שסיים נבון את תפקידו, החליט מחליפו מהמפד"ל זבולון המר ז"ל, להקים ועדה שתבדוק ותסדיר את לימודי היהדות במערכת החינוך. הוועדה בראשות פרופ' עליזה שנהר כללה 25 אנשים מכל גוני הקשת, שהפיקו לאחר שלוש שנות דיונים ומחלוקות, דו"ח שהדגיש את החשיבות בהעמקת לימודי היהדות, בראשית הדו"ח כתבה שנהר: "המשבר בלימודי היהדות עלול להיות סכנה של ממש וליצור משבר זהות במרחב היהודי־חילוני...עד הטלת ספקות בצדקת דרכה של מדינת ישראל".
למרות שמקים הוועדה היה איש המפד"ל, מי שאימץ את דו"ח שנער היה דווקא אמנון רובינשטיין, שר חינוך מטעם מרצ ששכלל את המסקנות במטרה להכניס לכיתות זרמים רפורמיים וקונסרבטיביים. בכינוס בפני זרמים אלו, אִתגר רובינשטיין את שומעיו לנצל את המציאות החדשה כדי "למצוא מסילות ללבו של הציבור הליברלי מחד והמסורתי מאידך" והזהיר, שאם הדבר לא יקרה, התנועה הקונסרבטיבית "תידחק לשוליים כתנועה קטנה ולא משמעותית".
בחלוף השנים, ולאחר ועדה נוספת, התברר שהתנועה הקונסרבטיבית לא מצאה את המסילות לליבם של רוב הישראלים. אולם במהרה זכו הזרמים הלא אורתודוכסיים להזדמנות נוספת. ב־2006 התמנתה חברת העבודה יולי תמיר לשרת החינוך, ויזמה תקנות המאפשרות לעמותות חיצוניות להיכנס לכיתות. כרובינשטיין, גם תמיר לא הסתירה את מטרת התקנות, וקראה לתנועה הרפורמית "לתקוע יתד" במערכת החינוך.
גם במקרה זה, העמותות שעבורן פעלה תמיר לא זכו לביקוש מצד מנהלים והורים, בתהליך שציניקנים יכנו אותו אלוהי. מי שנהנו מההפקר היו העמותות האורתודוכסיות שהחלו לפרוח. ההצלחה והחיבה שזכו לה הדתיים, הפכו במהרה בידי השמאל את התקנות למסיונריות, את בנות השירות למפלצות, והביאו לעולם את קמפיין ההדתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו