את מה שונא השמאל דרך נתניהו?

לו הייתי פסיכולוג חברתי, הייתי מהמר שהשמאל, כקהילה פוליטית, חווה עכשיו שלב מכריע בהתבגרותו. לראשונה מתקיים בתוכו דיון רפלקסיבי על מהות שנאתו לנתניהו. זה התחיל במאמר מכונן של גדעון לוי ב"הארץ", שהכשיר את הביטוי "שנאה כפייתית" כהגדרה ליחס הקולקטיבי ל"ביבי", והמשיך בוויכוחי משנה ברשתות החברתיות ובסדרת מאמרי תגובה.

השמאל שקוע לרוב בשיחה עם עצמו, אחרת קשה להבין מדוע היה צריך לחכות יותר מ־20 שנה לטור של "אחד משלנו", כדי להעלות לסדר היום אבחנה שפובליציסטיקת הימין עמדה על מקורותיה והשלכותיה מיום הפיכתו של נתניהו למנהיג המחנה הלאומי. ניחא. הניתוח של לוי בהחלט רלוונטי, והוא מתנקז לקריאה לפעולה: נוח לשמאל להתבוסס בשנאה, אבל עד שלא יתבגר ממנה ויציע מסר פוזיטיבי, לא יצליח לחולל תמורה פוליטית משמעותית. הדיון שהתפתח בעקבותיו הוא מסמך מרתק.

חלק גדול ממי שנטלו חלק בוויכוח, מתכחשים קטגורית ל"שנאה", ומנופפים בשנאת הימין ליצחק רבין, כסוג של דוגמת־נגד. זה טיעון כבד משקל, בעיקר כי מסובך להתווכח עם תוצריה הטרגיים של השנאה לרבין. אבל עילת העוינות לרבין היא מובחנת וברורה - הסכמי אוסלו - ומקור השנאה אליו הוא קונקרטי, לא אישי. נתניהו, לעומת זאת, "שנוא" כאדם, על מכלול תכונותיו ("נהנתן", "אמריקני", "מושחת", "שקרן"), ובגלל "מה שהוא מעולל לחברה הישראלית". אלה הן הגדרות רחבות, שמאפיינות את הסלידה ממנו כרגש מהותני: הוא שנוא כי הוא "ביבי".

אחרים, הגונים ובעלי יושרה, אמנם מודים בשנאתם לנתניהו, אבל מדגישים שהיא "תגובתית", פועל יוצא של התנהגותו, צעדיו ומדיניותו. כל עוד נתניהו מסית, משסה, מפלג ומפורר את הדמוקרטיה, כהגדרתם, הוא ראוי לשנאה. היחס אליו הוא, אפוא, השתקפות יחסו שלו אל החברה. מעניין, אבל "השנאה הכפייתית" לנתניהו, או לכל הפחות האנטגוניזם כלפיו, מאפיין את השמאל עוד מאמצע שנות ה־90; לפני שהתחיל במה שעוזי ברעם כינה לאחרונה "מהפך ריסוק הדמוקרטיה", הרבה לפני תירוץ "הערבים והאוטובוסים".

בקצה הרחוק יותר של הדיון מתקיים אגף קטן, שמצדיק בפה מלא את שנאתו כרגש הכרחי וחיובי. אין שום פסול בשנאה כלפי רוע מוחלט והרסני, מסבירים. בהקשר של משבר מוסרי, שנאה יכולה להיות אפילו רגש קונסטרוקטיבי, לסמן קו גבול ערכי. זוהי כבר רציונליזציה פרוורטית, והיא למעלה מכוחותיי.

לוי צודק בהתעקשותו לדון בתפקיד שממלאת האובססיה בפסיכולוגיה הפוליטית של השמאל. התייחסתי לכך כאן לא מעט: השנאה לנתניהו מחזיקה את השמאל בחיים; היא לא רק מנחמת, היא גם מלכדת את הקהילה המתפוררת סביב אויב משותף. בפרפראזה על "מה מסמל שמו של סרקוזי" של הפילוסוף אלן באדיו, יש לשאול מעתה "מה מסמן נתניהו" עבור השמאל; את מה ואת מי שונא השמאל באמצעות כליא־השנאה, בובת הוודו, נתניהו? את מי או מה אסור אולי לשנוא בגלוי, ובמקום זאת שונאים את נתניהו? חומר גלם לתשובה נתן גדעון לוי בטור שפרסם מוקדם יותר השנה. "נתניהו הוא ישראל", כתב בו. זה פתח לדיון חדש.