"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

את מה שונא השמאל דרך נתניהו?

,עודכן

לו הייתי פסיכולוג חברתי, הייתי מהמר שהשמאל, כקהילה פוליטית, חווה עכשיו שלב מכריע בהתבגרותו. לראשונה מתקיים בתוכו דיון רפלקסיבי על מהות שנאתו לנתניהו. זה התחיל במאמר מכונן של גדעון לוי ב"הארץ", שהכשיר את הביטוי "שנאה כפייתית" כהגדרה ליחס הקולקטיבי ל"ביבי", והמשיך בוויכוחי משנה ברשתות החברתיות ובסדרת מאמרי תגובה.

השמאל שקוע לרוב בשיחה עם עצמו, אחרת קשה להבין מדוע היה צריך לחכות יותר מ־20 שנה לטור של "אחד משלנו", כדי להעלות לסדר היום אבחנה שפובליציסטיקת הימין עמדה על מקורותיה והשלכותיה מיום הפיכתו של נתניהו למנהיג המחנה הלאומי. ניחא. הניתוח של לוי בהחלט רלוונטי, והוא מתנקז לקריאה לפעולה: נוח לשמאל להתבוסס בשנאה, אבל עד שלא יתבגר ממנה ויציע מסר פוזיטיבי, לא יצליח לחולל תמורה פוליטית משמעותית. הדיון שהתפתח בעקבותיו הוא מסמך מרתק.

חלק גדול ממי שנטלו חלק בוויכוח, מתכחשים קטגורית ל"שנאה", ומנופפים בשנאת הימין ליצחק רבין, כסוג של דוגמת־נגד. זה טיעון כבד משקל, בעיקר כי מסובך להתווכח עם תוצריה הטרגיים של השנאה לרבין. אבל עילת העוינות לרבין היא מובחנת וברורה - הסכמי אוסלו - ומקור השנאה אליו הוא קונקרטי, לא אישי. נתניהו, לעומת זאת, "שנוא" כאדם, על מכלול תכונותיו ("נהנתן", "אמריקני", "מושחת", "שקרן"), ובגלל "מה שהוא מעולל לחברה הישראלית". אלה הן הגדרות רחבות, שמאפיינות את הסלידה ממנו כרגש מהותני: הוא שנוא כי הוא "ביבי".

אחרים, הגונים ובעלי יושרה, אמנם מודים בשנאתם לנתניהו, אבל מדגישים שהיא "תגובתית", פועל יוצא של התנהגותו, צעדיו ומדיניותו. כל עוד נתניהו מסית, משסה, מפלג ומפורר את הדמוקרטיה, כהגדרתם, הוא ראוי לשנאה. היחס אליו הוא, אפוא, השתקפות יחסו שלו אל החברה. מעניין, אבל "השנאה הכפייתית" לנתניהו, או לכל הפחות האנטגוניזם כלפיו, מאפיין את השמאל עוד מאמצע שנות ה־90; לפני שהתחיל במה שעוזי ברעם כינה לאחרונה "מהפך ריסוק הדמוקרטיה", הרבה לפני תירוץ "הערבים והאוטובוסים".

בקצה הרחוק יותר של הדיון מתקיים אגף קטן, שמצדיק בפה מלא את שנאתו כרגש הכרחי וחיובי. אין שום פסול בשנאה כלפי רוע מוחלט והרסני, מסבירים. בהקשר של משבר מוסרי, שנאה יכולה להיות אפילו רגש קונסטרוקטיבי, לסמן קו גבול ערכי. זוהי כבר רציונליזציה פרוורטית, והיא למעלה מכוחותיי.

לוי צודק בהתעקשותו לדון בתפקיד שממלאת האובססיה בפסיכולוגיה הפוליטית של השמאל. התייחסתי לכך כאן לא מעט: השנאה לנתניהו מחזיקה את השמאל בחיים; היא לא רק מנחמת, היא גם מלכדת את הקהילה המתפוררת סביב אויב משותף. בפרפראזה על "מה מסמל שמו של סרקוזי" של הפילוסוף אלן באדיו, יש לשאול מעתה "מה מסמן נתניהו" עבור השמאל; את מה ואת מי שונא השמאל באמצעות כליא־השנאה, בובת הוודו, נתניהו? את מי או מה אסור אולי לשנוא בגלוי, ובמקום זאת שונאים את נתניהו? חומר גלם לתשובה נתן גדעון לוי בטור שפרסם מוקדם יותר השנה. "נתניהו הוא ישראל", כתב בו. זה פתח לדיון חדש.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר