חרם אקדמי: פשיטת רגל אינטלקטואלית

בלחץ ה־BDS ביטלה אוניברסיטה בדרום־אפריקה את השתתפותם של חוקרים ישראליים בכנס בנושא "טראומות היסטוריות לאומיות - הכרה, פיצוי, פיוס". על פי הדיווח ב"הארץ", הנימוקים להחרמה היו חוק הלאום, וסירוב לדון בפיוס ומחילה עם ישראלים בזמן שמדינתם תוקפת בעזה, כובשת בשומרון ויהודה, הורגת, מענה ומנשלת פלשתינים, כהגדרתם.

קל מדי לשמוח לאידם של אותם חוקרים, שרבים מעמיתיהם שוקדים כבר שנים על פיתוח נרטיב האשמה הישראלי, חלקם אף קוראים לחרם על מוסדותיהם, מפעילים תכניות לימוד שמושכות גדודי לארה אל־קאסם ללמוד אנטי־ציונות מעשית, ומתפלאים שלמרות שהאכילו את הטרול, הוא בכל זאת טרף אותם קודם.

הנימוק שישראל היא מפלצת רצחנית וסדיסטית לא נולד אתמול. מאז ועידת דרבן ב־2001, דרא"פ היא מרכז עולמי של תנועת החרם על ישראל, המואשמת ב"אפרטהייד". האשמות אלה נושאות את חותם התיאוריות המרקסיסטיות בגלגולן הפוסט־מודרני, שהשתלטו כליל על האקדמיה במערב. בבסיסן, הן רואות את העולם דרך כלי אחד בלבד: חלוקה בינארית ל"מדכאים" ומדוכאים". אלא שהגנוסטיות הזו היא תיאוריה המותירה את כל המציאות מחוץ לה. חלוקת העולם לשחור־לבן לא נכונה אפילו לשלטון האפרטהייד הקיצוני בדרא"פ, אם כי שם לפחות היתה נכונה בקירוב.

התפיסה הזו קלוקלת ראשית משום שהמציאות מורכבת. כל פרט, חברה או מדינה הם גם מדכאים וגם מדוכאים בו זמנית. אלה הגדרות נכונות תמיד, ולכן חסרות כל ערך. חלוקה כזו מחייבת החלטה שרירותית לגבי מי יגלם את המדכא ומי את המדוכא. כשמביטים, למשל, על המתיחות המתמשכת בין ישראל לחמאס, הראש מסתחרר מהניסיון להבין, בכל סבב התנגשות מחדש, מי המדכא, מי התחיל, מי המדוכא, מי אשם. התפקידים מתחלפים כל הזמן. כשמוסיפים הבדלי תרבות ונרטיבים תרבותיים ודתיים, זה כבר הופך למשימה בלתי אפשרית. לכן, כדי שהחלוקה תהיה "יעילה", היא חייבת להיות שרירותית. מאחר שישראל חזקה יותר והפלסטינים מסכנים יותר, הם הקורבנות וישראל המרשעת. תמיד ומראש. הפלשתינים, קורבן תמידי, אינם אשמים לעולם.

אלא שאין מוסר שהשיפוט שלו נקבע מראש, ללא תלות בכוונות או במעשים; שבו האשם אשם גם כשלא עשה כל רע, וכל פעולת פיוס מתפרשת כמזימה לטיוח האשמה. עובדות הנחוצות לדיון על פיוס - כדי לברר מי טעה, איך, מתי ולמה - הופכות למיותרות, כשהמסקנה ידועה וכתובה מראש. מטרתו של מחקר מדעי תחת תיאוריה כזו, היא התאמת התופעות למסקנה. ככל שהתיאוריה רחוקה יותר מהמציאות, כך נחוץ מאמץ אינלקטואלי גדול יותר לגשר על הפער כדי לשמר את התיאוריה. לא ניתן להעלות על הדעת התנהלות אנטי־אינטלקטואלית ואנטי־מדעית יותר מזו. זוהי רגרסיה לסכולסטיקה הנוצרית של ימי הבניים.

זו תיאוריה המבטלת את ההומניזם בכללותו. הומניזם הוא התפיסה שהאדם נושא אחריות למעשיו, אבל לאחריות אין מקום בתפיסה האיומה הזו שבה אדם נשפט מראש בשל "אשמתה" השרירותית של החברה שלתוכה נולד. כך מסירים אחריות גם מהמדכאים וגם מהמדוכאים, וזה גרוע בהרבה מגזענות ומלאומנות. זו שלילת האנושיות כולה.

כשאוניברסיטה מחרימה חוקרים בשל שייכותם ללאום, תוך התעלמות לא רק מעובדות על הסכסוך הישראלי־ערבי, אלא גם מאיכותם האישית של המוחרמים, מעמדותיהם ביחס לסכסוך ואף מרצונם החיובי לקדם פיוס - זו בדיוק אותה רוח עוועים של התיאוריה.

אסור לשתף פעולה עם הברבריות הזו. זוהי גישה בעלת פוטנציאל הרסני אף יותר מכפי שנדמה, משום שעולם המחולק לטובים מוחלטים ורעים מוחלטים, מחייב שהטובים ישמידו את הרעים. כש"שוחרי פיוס" יקבלו כוח לידם, הדבר הראשון שיעשו יהיה להכחיד את הלא־פייסניים. ההיסטוריה הוכיחה זאת. תקוותי היא, שהדברים פשוטים וברורים מספיק, כך שאפילו חוקרים אינטלקטואלים יבינו זאת.

דלית סוטר (גב"ח) היא מייסדת "פורום קפה שפירא" להשבת ההיגיון לשיח