לזכור את חיסול יהדות המזרח

השבוע נציין את "יום היציאה והגירוש של יהודי ארצות ערב ואיראן" (30 בנובמבר). מאז כינונו, משמעות היום והדרך שבה מציינים אותו אינן ברורות די הצורך. קיים פער בין מטרת היום, המוסברת בחוק - "להגן על זכויות הפליטים היהודים לפיצויים, ביום שבו יושג שלום" - לבין המציאות האובייקטיבית של מה שמונצח ושאין מכירים בה.

מדוע "ציוּן" ולא "זיכרון"? מדוע "היהודים מארצות ערב ואיראן" ולא מטורקיה? מדוע לא נאמר "מארצות האסלאם", שזה הקריטריון המובלע המאחד את הארצות האלה? ואחרון, לְמה מתייחסת המילה "יציאה"?

למעשה, צריך לדבר על ההכחדה, החיסול האלים של עולם יהודי בן אלפיים שנה בארצות האסלאם. התאריך שנבחר לא מסביר בבירור מה המסר של ההנצחה למחרת כ"ט בנובמבר 1947, שאז החליט האו"ם על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות.

האם המסר הוא שהיכחדות העולם היהודי במזרח היא תוצאת כינונה של מדינת ישראל, שגרמה בהקמתה (ויש אף האומרים שרקחה) לחיסול הקהילות היהודיות בעולם הערבי? ואולי הסיבה היתה העלייה ההמונית של אותם יהודים, שנענו לקריאה המשיחית לעזוב את הגלות ולשוב לארץ ישראל? בשתי האפשרויות הפרשניות, האירוע עצמו מוסתר ונקבר. העלייה מסתירה את הדרמה המקדימה אותה, והמשיחיות מסתירה את הממד הפוליטי של האירוע.

הסתרה זו באה לידי ביטוי באופן שבו מצוין הטקס הממלכתי בבנייני האומה. הוא לא מספק מסר מרכזי ובעל עוצמה, אלא רק רגע של חדווה וגעגוע בין הנצחת התרבות הספרדית לבין עדויותיהם האישיות של הפליטים. הגישה המתייחסת למאורעות המונצחים מזווית העדוּת מסלקת את תוקפם הפוליטי וההיסטורי בהווה, ומחיקה זו נעשית תוך כדי חגיגה תרבותית וזהותית המעלימה זאת.

אבל האתגר הטמון בהיסטוריה הזאת נוגע להווה. הזכות המוסרית חשובה לא פחות מן הפיצויים, ולא רק לכשייכון שלום. האתגר כפול; הוא פונה תחילה לאלה שחוו את האירועים, ושנאסר עליהם לבטא את הטראומה שטלטלה את חייהם, ובכך להעניק לאירועים את אופיים ההיסטורי. והוא נוגע ללגיטימיות של מדינת ישראל, המואשמת ב"חטא קדמון" בלתי נפרד מקיומה, בשל האי־צדק שקיומה גרם לפלשתינים.

אלה שמואשמים הם צאצאי כ־800 אלף פליטים יהודים שנעשו לרוב האזרחים הישראלים, צאצאי אלה שהמדינות האסלאמיות התעללו בהם, עשקו וגירשו אותם. יום ההנצחה צריך לשקם את אופיו ההיסטורי והפוליטי של אותו זיכרון, כחלק מהותי מתולדות העם היהודי במאה ה־20.

במחקר שפרסמתי לאחרונה העמדתי, זה ליד זה, את גורלן של 11 קהילות יהודיות, כ־900 אלף יהודים, בשנים 1940-1970, תקופה שהיא המשך ישיר לנאציזם, ובמהלכה השלטון הקולוניאלי הסתלק, לאחר שהיה הזדמנות לשחרור ולתוֹר זהב אמיתי בעבור העמים שהאסלאם שלט בהם, ושיכלו בדרך זו להיחלץ מן השריעה וממעמדם כבני חסות (ד'ימים).

משרד החוץ צריך להפוך זאת למסר מרכזי, הרבה מעבר לכתוב בחוק ("הגברת המודעות הבינלאומית"), כלומר להפוך אותו ליסוד הלגיטימיות של המדינה בזירה האזורית: היו חילופי אוכלוסין עם הערבים הפלשתינים, עקב מלחמת השמדה שהם חוללו והפסידו בה. במישור זה, צאצאי הפליטים היהודים אינם מרגישים כל רגש אשמה או מחויבות כלפי הפלשתינים; גם הם מחזיקים את מפתחות ביתם הנטוש!

שמואל טריגנו הוא פרופ' (אמריטוס) באונ' פריז. ספרו "סוף היהדות בארצות האסלאם" יצא בהוצאת כרמל