שלוש שעות אחרי שיהודה וינשטיין מחק במחי יד את כתב האישום החמור שהוא עצמו חתם עליו נגד אביגדור ליברמן, בניגוד לדעת פרקליט המדינה משה לדור, הודיע שר החוץ כי אינו מתכוון להתפטר מהממשלה. אך פחות מ-24 שעות לאחר מכן חזר בו והתפטר. מה גרם לתפנית הדרמטית- מקורביו טענו כי הרושם הראשון היה שגוי. אכן, מי שקרא באותיות טל ומטר, מי שהתעמק בגוונים המרומזים בנאומו, היה יכול למצוא בו גם פתח מילוט, שדרכו יוכל ליברמן לטעון שלא התחייב להישאר בממשלה. אבל ברור כי התכוון להותיר רושם ברור שהוא נשאר שר. החרטה היתה פרי שלוש סיבות: חשש עמוק כי עתירות לבג"ץ מטעם התנועה לאיכות השלטון ומרצ יסתיימו בהכרעה שיפוטית שעליו להתפטר מהממשלה. אמנם העבירה המיוחסת לו - מירמה והפרת אמונים - קלה מזו אשר יוחסה לפני כ-20 שנים לאריה דרעי, שבג"ץ הדיחו מהממשלה, אבל ליברמן חשש מפני "עוד חוזר הניגון". חשוב מכך, הוא שיער כי היועץ המשפטי לא יוכל להעניק לו שתי תשורות בשבוע אחד. מחיקת כתב האישום המרכזי נגד דעת בכירים בפרקליטות היא בבחינת "דמי חנוכה", שאין יקרים לו מהם. ליברמן שר במלוא גרונו את "על הניסים". כתב אישום חמור, אשר נוסח במשך שנים בדיוני המשטרה והפרקליטות, נקטע באחת. וינשטיין לא היה יכול להרשות לעצמו לגבות גם את הישארותו של ליברמן בממשלה. וינשטיין היה מודיע לבנימין נתניהו כי ליברמן חייב לפרוש, ובג"ץ היה מגבה עמדה זו. ממילא ליברמן לא היה יכול להישאר, אבל החלטתו ליזום את הפרישה העניקה מידה של התנהלות ראויה להתנהלותו. בליכוד - המודאג מכך שהמועמד השני ברשימתו יועמד לדין על מירמה והפרת אמונים - קיבלו את ההתפטרות בהוקרה. זה יקל על הליכוד למנוע זליגת קולות לעבר רשימות המרכז-שמאל. הסיבה השלישית לפרישתו היא המכרעת: ליברמן בחר להביא את הנושא לכלל גמר בהעריכו כי רבים בציבור יזדהו עימו שלא הסגיר את השגריר זאב בן אריה. אמנם הוא עבר על החוק, אבל ביקש לסייע לו תוך כדי שיבוש הליכי חקירה, לכאורה. הכפשת בן אריה היתה בבחינת רעה תחת טובה. בנקודה זו חש ליברמן כי התנהגותו תגונה אבל תתקבל בהבנה, ולפיכך לא יוכתם בדיבה. וינשטיין, אשר קיווה לגלגל את הכדור לפתחם של אחרים, יגלה כי המאבק מתחדש. ליברמן יבקש הכרעת דין מהירה, ויריביו יתנגדו להעניק לו היתר לעקוף את התור; ואם יחתור לעיסקת טיעון, שוב יתלקח הוויכוח אם היא נושאת בחובה קלון. היועמ"ש קיווה כי השתחרר מן הנטל; שהחושך לא ירדוף אותו עוד בפרשת ליברמן. אבל לא בתיק זה, שבו המתח והמחלוקת והצורך בקבלת הכרעות אינו תם, ושם רובצת עליו קללת "מקבת" לוויליאם שייקספיר: "אל תראה השמש בוקר זה". המאבק עתה אינו עדיין על העונש, אלא על משך הזמן. ארוכה הדרך לסיום. הבוקר עוד רחוק.
