הסכר נפרץ: ישראל ומדינות ערב

ביקורו של רה"מ נתניהו בעומאן הוא ציון דרך חשוב בהתפתחות מערכת היחסים בין ישראל למדינות המפרץ. אחרי נתניהו הגיע לביקור בעומאן גם שר התחבורה, ישראל כץ. שרת התרבות, מירי רגב, ביקרה באבו דאבי ואף הוזמנה בידי השלטונות המקומיים כאורחת רשמית לפקוד את "מסגד אבי האומה", שאליו נלקחים אורחים רשמיים של איחוד האמירויות. ואילו שר הכלכלה, אלי כהן, יגיע בימים הקרובים לבחריין על פי הזמנת שליטי הממלכה.

הקשרים בין ישראל לבין מדינות המפרץ ידעו עליות ומורדות, אך אינם חדשים. לצד הקשרים המדיניים, התפתחו מאוד הקשרים הכלכליים, ויותר מכך הביטחוניים, שעיקרם שיתוף פעולה, חשאי לרוב, מול האתגר האיראני המשותף. אבל הפעם בולטת החלטת מדינות אלו, ביחד ולחוד, להעניק למערכת היחסים עם ישראל ביטוי פומבי, ואף להציגם לראווה כמקור עוצמה וביטחון, ולא כמקור לבושה.

חשיבות הקשר עם ישראל נובעת מההבנה שישראל הפכה לשחקן אזורי משמעותי, העשוי לשמש בעל ברית אסטרטגי יקר בשורה של סוגיות קיומיות, מהתמודדות עם איראן ושיפור היחסים עם ארה"ב ועד פיתוח הכלכלה והביטחון בתחומן. רק בשבוע שעבר כתב העיתונאי הסעודי עבד אל־רחמן אל־ראשיד, עורכו לשעבר של העיתון הנחשב "א־שרק אל־אווסט", כי איש במפרץ לא ישכח את התגייסותה של ישראל לצידה של ערב הסעודית במאמץ ליישר את ההדורים בינה לבין וושינגטון. היה בכך כדי לבטא מפורשות את מעמדה של ישראל כשחקן ציר מרכזי במזרח התיכון, ואפילו בתוככי העולם הערבי.

מעניין לציין כי שטף הביקורים שנערכו, ושעתידים להיערך, והפרופיל הגבוה שניתן להם, עברו מבלי שעוררו התנגדות משמעותית - לא במפרץ עצמו ואף לא ברחבי העולם הערבי. הדבר מעיד כי סוגיית הקשרים עם ישראל כבר אינה מהווה סוגיה במחלוקת הטורדת את סדר יומה של החברה הערבית.

הדבר מלמד גם כי הסכסוך הישראלי־פלשתיני חדל מלהוות חסם - או לכל הפחות גורם מעכב - בהתפתחות מערכת היחסים בין ישראל למדינות ערב. לנושא יש חשיבות רגשית מסוימת עבור דעת הקהל הערבית, בפרט במדינות הסובבות את ישראל, אבל בכל האמור במשטרים הערביים, דומה שכבר הוחלט מזמן שלא להניח לפלשתינים להכתיב את סדר היום. יתרה מכך, לראשונה מנסות כמה ממדינות ערב ליטול הובלה במאמץ לקידומו של הסדר ישראלי־פלשתיני, ולא להיגרר אחרי העמדות שמציגים הפלשתינים.

הביקורים המתוקשרים מהשבועות האחרונים הם רק קצה קצהו של הקרחון. הקשרים בין ישראל לבין העולם הערבי מתרחבים ומסתעפים גם מעבר למדינות המפרץ; כל מדינה ערבית על פי דרכה ובקצב שלה, החל במצרים, סעודיה ואף מרוקו ותוניסיה, שאליהן מגיעים מדי יום ביומו תיירים מישראל. אפילו סודאן עומדת ללכת בקרוב בעקבות סעודיה ולהתיר למטוסים העושים את דרכם מישראל אל היבשת האפריקנית לעבור בשטחה. הסכר נפרץ.

מרקם היחסים בין ישראל לעולם הערבי עודנו עדין ופגיע, ונוח לערבים לצופף שורות ולהתלכד סביב הסוגיה הפלשתינית. אבל אין ספק כי ישראל והעולם הערבי חצו את נקודת האל־חזור בדרך לכינונה של מערכת יחסים יציבה ואף הדוקה שאינה תלויה בדבר.