בחירות מועד ב': הדילמה הירושלמית

מבוכה גדולה פוקדת ירושלמים רבים לנוכח הבחירה המתבקשת מהם מחרתיים, ברקוביץ או ליאון? לכל ברור ששניהם יהיו תלויים בכוח החרדי העולה במועצת העירייה. אלא שאצל ליאון, שלא הצליח להכניס למועצת העירייה אפילו את עצמו, קיים חשש שהתלות תתהדק לעניבת חנק. האם קיים סיכוי שליאון ינהל מדיניות עצמאית, ולא כעושה דברם של דרעי, גפני וליברמן?

מצד שני, יש להודות, גם מרחב התמרון של ברקוביץ, שיצטרך לעבוד מול מועצה חרדית לעומתית - מצומצם למדי. ייתכן שדווקא קרבתו של ליאון לחרדים תקל עליו להגיע להסכמות, לטובת כל המגזרים. ברקוביץ יהיה עצמאי פי כמה מול תכתיבים חרדיים. סיעתו, "התעוררות", היא הגדולה במועצת העיר, והגב שיש לו, לנקוט עמדה עצמאית השוקלת את טובת כל תושבי העיר, רחב פי כמה מזה של ליאון.

ברקוביץ מדבר בימים האחרונים רבות על המחויבות שלו לירושלים ציונית. ליאון, צריך לומר, ציוני לא פחות ממנו, אבל הבעיה שלו היא שחלק מהרבנים והעסקנים שהביאו אותו כמעט עד כיסא ראש העיר - אינם בדיוק הציונים הקלאסיים. תומכי ליאון שואלים: מדוע ש"ס, ליברמן, דגל ואגודת ישראל "כשרים" כשותפים בממשלה, ופסולים ברמה המקומית? הם צודקים, אך לא מביאים בחשבון שברמה המקומית, השותפות – במיוחד ברוב חרדי - ערטילאית פחות ונוגעת ישירות, עד שרבים רואים בה "איום".

לליאון יתרון בולט אחד: הוא מנוסה פי כמה מברקוביץ בניהול מערכות גדולות ברמה הארצית. הוא עמד בראש הרשות לפיתוח ירושלים וניהל את משרד ראש הממשלה. הוא משופשף ומיומן פי כמה מברקוביץ בהתנהלות מול דרגים ממשלתיים ופרלמנטריים, מה שיקל עליו להשיג תקציבים עבור העיר. החודשים האחרונים הוכיחו שהוא גם מנהל מו"מ טוב יותר מברקוביץ, כשהשיג את תמיכת הליכוד, אגו"י, הבית היהודי, ש"ס ודגל התורה. לעומת זאת, ענן של חשדות וחקירות שבהן הסתבך בעבר, אף שיצא מהן "ללא פגע", עדיין מקשה על חלק מהציבור להצביע לו.

ליאון וברקוביץ ביום הבחירות // צילום: אורן בן חקון

ליאון אומר שהוא מחויב לפעולה אקטיבית שתמנע את חלוקת ירושלים. ברקוביץ מסרב עד לרגע זה להתחייב בדרך דומה על עניין כה בסיסי ויסודי. הטענה שלראש עיר אין השפעה על ההחלטות המדיניות, פשוט אינה נכונה. העיר בידיו כחומר ביד היוצר, והחלטות או היעדר החלטות בענייני תכנון, בנייה וקרקעות, מעצבות את המפה, שבה יצטרך הדרג המדיני להתחשב.

אנשי ימין מובהקים נשבעים בימים האחרונים שברקוביץ "משלנו". גם מי שמאמין להם ומוכן לאמץ את ההסבר - ששתיקתו נובעת ממחויבות ל"בייס" האלקטורלי הרחב ולחברים ברשימתו משמאל - מתקשה לענות, האם המחויבות הזאת תימשך גם אחרי הבחירות? כלומר: האם כראש עיר, ברקוביץ יימנע מפעילות יזומה ונדרשת, שתכליתה למנוע בעתיד חלוקה?

לשניהם אכפת מאוד מירושלים. ברקוביץ מבטיח: יושר, שוויון, שקיפות ופעילות עבור כלל האוכלוסיות בעיר. ליאון מבטיח לכתת רגליו מרחוב לרחוב, כדרך שנהג טדי קולק. שניהם מדברים על ההכרח של הציבורים להכיל איש את רעהו. שניהם יתקשו לעמוד בכך; החשש והפחד מושרשים ועמוקים מדי. הם ייטיבו לעשות, אם אחרי הבחירות יעבדו זה עם זה ולא זה נגד זה. הפוליטיקה אינה תוכנית כבקשתך, והימנעות מהצבעה אינה אפשרות. עד יום שלישי יצטרכו הירושלמים להכריע בשאלות האלה.