המרדף אחר נובמבר האדום

בשבוע שבו היו מי שהאשימו את טראמפ בגרימת הפיגוע בפיטסבורג, ברור יותר מתמיד: בחירות האמצע הן משאל עם על תפקוד הנשיא • אצל הרפובליקנים נושבת רוח חדשה, אבל הכל פתוח

אחרי הסטירה המצלצלת שקיבלו הדמוקרטים בבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר 2016, למרות התחזיות על סיכוי של 95 אחוזים לנצח, מעדיפה האופוזיציה הדמוקרטית הקולנית להוריד פרופיל ולקוות לטוב. בדרך כלל, בחירות אמצע הקדנציה מיטיבות עם המחנה שהפסיד בבחירות לנשיאות; אבל המתיחות הגדולה שמורגשת בימינו ברחוב האמריקני, ואווירת האנטי־טראמפ שיצרו הדמוקרטים מאז נבחר הנשיא ה־45, הפכו את בחירות האמצע למסקרנות והחשובות ביותר שידעה אמריקה זה עשורים רבים. האווירה הזו הורגשה היטב השבוע אחרי הפיגוע הנורא בפיטסבורג: היו כאלה שניסו להטיל את האחריות על נשיא ארה"ב, וגם ליצור את הרושם שיהודי ארה"ב עוינים את טראמפ. אבל האם הם זכרו לציין שיהודי ישראל אוהדים אותו? 

דומה כי השנה, יותר מתמיד, מצביעים הבוחרים על אופייה של אמריקה לשנים הבאות - גם אם המפסידים יסבירו כי מדובר בבחירות מקומיות. רבות נאמר ונכתב על ההפתעה של בחירות 2016 והצלחתו של דונלד טראמ1פ להשיג את הנשיאות נגד כל הסיכויים. עבור רבים היה מדובר בהפתעה גדולה, שכן המודלים הקיימים היום לחיזוי תוצאות בחירות - כמו כל מודל סטטיסטי - מתבססים על מגמות העבר ולא על מגמות העתיד.

אבל כל מי שעקב אחר הסקרים במדינות המפתח, אלה המכונות "מתנדנדות", ראה בבירור כי הפער בין הילארי קלינטון לבין דונלד טראמפ בשבוע האחרון של הקמפיין עמד על נקודות בודדות, שלמעשה יצרו שוויון. וביום הבחירות, כפי שקורה לא פעם, החליטו המצביעים המתלבטים לשים מבטחם במועמד החדש, שהביא איתו מסר של שינוי. וכך קרה שפחות מ־100 אלף קולות עשו את ההבדל והעניקו לטראמפ את השילוש הקדוש פנסילבניה־מישיגן־ויסקונסין.

עצמאי בשטח

קל להבין את המהפך הזה, אם נזכרים שטראמפ גרם למי שבדרך כלל לא הולכים לקלפי להיות מעורבים פוליטית. זה היה כוחו הגדול. הוא הצליח, בסיוע המצביעים מהפרברים שהפנו עורף לקלינטון, לעשות את מה שאותם בוחרים סירבו לעשות ארבע ושמונה שנים קודם עבור מיט רומני וג'ון מקיין. 

התוצאה זכורה לנו היטב, ועדיין מהדהדת בראשה של קלינטון: קריסת החומה הכחולה של המועמדת הדמוקרטית. פנסילבניה הצביעה עבור המועמד הרפובליקני, אירוע שלא התרחש כ־30 שנה. למעשה, בכל רחבי ארה"ב, מי שהצביעו לאובאמה ב־2008 ו־2012, ומי שהצביעו לקלינטון בשנות ה־90, החליטו לתמוך בטראמפ; הם לא ראו בכך שום סתירה.

כי בניגוד למציאות המדומה שהתקשורת ניסתה לייצר, טראמפ נתפס בעיני אותם מצביעים כמועמד מרכזי, עצמאי, שלא שבוי בשום אגף אידיאולוגי של שום מפלגה. כן, הוא מתבטא - ומצייץ - בבוטות, ואולי אף חוצה את הגבול; אבל זה לא מלמד על פאשיזם, על קץ הדמוקרטיה ועל גלישה לדיקטטורה, בניגוד למה שמנסים למכור לנו ברשתות האמריקניות ובעיתונים (רבי השפעה?) שונים. ההסבר פשוט בהרבה: אותם מצביעים גמישים, שמכירים את אמריקה העירונית, עשו יד אחת עם מי שהתגייסו בהמוניהם בעיירות הקטנות, חיפשו מושיע אנטי־ממסדי ומצאו אותו בדמות טראמפ. זה כל ההבדל. ועכשיו הגענו לשאלה המעניינת מכל: האם אחרי שנתיים, אותם בוחרים יתגייסו מחדש, ושוב יעשו את ההבדל לטובת המחנה הרפובליקני? 

אם בבחירות הקודמות המצביעים באו בתקווה לרוח חדשה, הפעם הם יגיעו לקלפי כדי לתת אמון בשינוי הגדול שטראמפ אכן מחולל בארה"ב. אם להסיק מהתוצאות עד עתה - מינוי שני שופטים שמרנים בבית המשפט עליון, הכלכלה הפורחת, הבורסה התוססת, שיעורי האבטלה הנמוכים באופן חסר תקדים, השיפור במעמדה של ארה"ב בעולם וההישגים בזירה הבינלאומית, כולל חתימה על הסכמים חדשים - יש סיכוי גבוה שהרפובליקנים לא יספגו את המפלה שהתקשורת (שוב) ניבאה להם.

אין ספק כי בחירות אמצע הקדנציה יפורשו השנה כמשאל עם על דמותו של הנשיא טראמפ. התקשורת האמריקנית שבה בשבועות האחרונים למעוזים של הנשיא, שבהם גרים מי שהוא כינה בנאומיו "The Forgotten" - אלה שנשכחו מאחור. גם אחרי שנתיים, התקשורת הממסדית מתפלאת לגלות כי אותם מצביעים בעשר המדינות המתנדנדות, שסללו את הדרך לניצחונו של טראמפ, עדיין שומרים לו אמונים. אותם נשכחים מאחור (גברים לבנים, מבוגרים יחסית, בעלי השכלה תיכונית בלבד), שיצאו בהמוניהם לקלפיות, סבורים כי טראמפ הוא השקעה ארוכת טווח בצביונה של ארה"ב. הוא גרם להם להרגיש כי לראשונה זה שנים הם נוטלים חלק בעיצוב ההוויה האמריקנית.

לא לוותר על המותג

בחירות אמצע הקדנציה מתקיימות כמה שבועות לאחר שאמריקה ראתה קרב מכוער מאין כמוהו על מינוי השופט ברט קבאנו לבית המשפט העליון. מינויו כמעט סוכל בעקבות טענות שתקף מינית. מהר מאוד הפך הליך מינויו למאבק פוליטי, שבמסגרתו ניסו הדמוקרטים לרכוב על גל ה"MeToo#". מנגד ניצבו הרפובליקנים, שתמכו בעצם הדרישה לחשוף התנהלות בעייתית מצד גברים כלפי נשים, אבל ראו בפעילות הדמוקרטים ניסיון ציני לעצב מחדש את החוקה האמריקנית כדי להתאים אותה לצורכיהם הפוליטיים. לאחר התגייסות אקטיבית של הנשיא למען קבאנו, המינוי אושר ובדרך גם הלהיב את הבוחרים הרפובליקנים ועורר בהם תחושת שליחות חדשה: לצאת להצביע כדי להבטיח את מימוש מדיניות הנשיא והמינויים הנוספים שבדרך.

סקרים עדכניים הראו כי המאבק העיקש שניהל טראמפ כדי לאשר את מינוי קבאנו, הצית מחדש את האש בקרב תומכיו, בעיקר גברים. מצד הדמוקרטים, המאבק אמנם תורגם לגל של תרומות לקמפיינים השונים, אך רמת האנרגיה נשארה זהה.

נכון לכתיבת שורות אלה, יכולים הדמוקרטים להרגיש יחסית טוב לגבי מצבם בבית הנבחרים: אמנם כל 435 המושבים נמצאים על הכף, אך ברוב המקרים זהות המנצח כבר ידועה. רק כמה עשרות נמצאים במצב של אי ודאות. רוב המושבים המתנדנדים הם של רפובליקנים, כלומר משימתם של הדמוקרטים קלה בהרבה: כל מה שעליהם לעשות הוא לגרוף 23 מושבים נוסף על אלו שבידיהם היום (193). בסנאט, לעומת זאת, המצב מתוח פי כמה, ושם הרפובליקנים נהנים מיתרון. לגבי תשעה מושבים קיימת אי ודאות, אך כמעט כולם במדינות בעלות נטייה לרפובליקנים, שכבר שולטים בסנאט.

טראמפ הוא מותג, ועל מותג לא מוותרים בקלות. מאז נבחר תוקפים אותו הדמוקרטים בגלל אישיותו, ולא בגלל פועלו. לא בטוח שבבחירות האמצע הם יציגו לו מענה הולם. עדיין לא ברור מה יכריע את הכף, אך לפי הסקרים טראמפ בשיא הפופולריות שלו כנשיא, ו"הגל הכחול" שחזו לדמוקרטים - נעצר. כבר עכשיו הצליח הנשיא להפוך את הבחירות למשאל עם על מדיניותו ועל תפיסת "אמריקה תחילה". נותר רק לראות אם מיליוני המצביעים שהצליח לטלטל ולהעיר ב־2016, ייצאו מאדישותם גם הפעם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו