1. כך, ככל שנקפו השנים מאז רצח רבין, הלכו רעיונות השמאל והצטמצמו למילה מזוקקת אחת: "הסתה". כבר שנים רבות שהדיאלוג בין שני חלקי העם הוא חד־כיווני: הימין מתווכח עם השמאל, בעוד השמאל צווח בתגובה: "הסתה". כדרכן של תופעות, יש יוצאים מן הכלל, אבל הם מעידים על הכלל שלא מתייחס לטיעוני הימין השמרני, וגם לא לפירות הבאושים של הטעויות הקולוסליות שמדיניות השמאל הניבה. אין דיון רציני בין שתי עמדות לגיטימיות, שני זרמים, שתי השקפות עולם, טענה מול טענה, ראיה וסתירה, קושיה ותשובתה בצידה - כלום. בצד האחד - תסיסה אינטלקטואלית, תהייה, ויכוח, ציטוטים לעייפה של היריבים והפרכתם; ואילו בצד השני: בוז והתעלמות, ובמקרים שבהם נרשמת תגובה, היא מזדקקת במילה: "הסתה" על נגזרותיה. 

אני לא מחשיב התייחסות לפוליטיקאים - השמאל מלא בזה לעייפה. זה לא נחשב, משום שהפוליטיקאים מימין הם הנציגים הגלויים (והשנואים) של מי שבנרטיב הילדותי השמאלי, גזלו מהם את השלטון ובעצם גנבו את המדינה. לא על זה אני מדבר, אלא על דיון פילוסופי, תרבותי, רעיוני, אידיאולוגי, מוסרי. בשום מקום בזירה הציבורית, לא מתקיים דיון כזה; לא באקדמיה, לא בתרבות ולא בתקשורת: השמאל לא מוכן לנהל דיאלוג רציני ומעמיק בין שווים.

העיתונאי דורון רוזנבלום ("הארץ" לשעבר ועוד) הציע השבוע לשומעי לקחו "רעיון קונסטרוקטיבי": "הפסיקו לצטט ולהפיץ דעות שאינכם סובלים, רק כדי לסלסל בשוליהם את הסתייגותכם האנינה או את תגובתכם המזועזעת. אינכם מבינים שבכך אתם משמשים תיבת תהודה וכלי הפצה? הפסיקו להיות אידיוטים שימושיים בידי אויביכם!" הנה, גם את הרשת החברתית הוא רוצה לעצב כמו האקדמיה, מוֹנָדָה סגורה העסוקה במונולוג נצחי עם עצמה. 

 

2. רק בשבועיים האחרונים, סיפקו לנו פתיחת מושב החורף בכנסת וטקס הזיכרון לזכר רצח רה"מ יצחק רבין ז"ל, דוגמאות בעלות מכנה משותף שעניינן העמדת הדוברים משמאל על בסיס אחד: אנחנו לא אתם. לא כי יש לנו אידיאולוגיה אחרת או פילוסופיית חיים שונה, וגם לא כי עקרונות היסוד של השקפת עולמכם שגויים בשל סיבות כאלו ואחרות - אלא פשוט, כי אתם לא בסדר ועסוקים ב"הסתה". 

הנה חברת כנסת צעירה שפרסמה ברשתות החברתיות את המכתם הבא: "הסיבה היחידה שמספרים לנו השבוע, שכבר לא חשוב מי הסית ועודד את האלימות הרצחנית נגד רבין, היא כי מדובר במי שעומד עכשיו בראש הממשלה. מי שהקריירה שלו נבנתה על שנאה... שאין לו מוסר ומעצורים, ויש לו - נמשיך להגיד את זה כי זו האמת - דם על הידיים". קראו שוב. סתיו שפיר קובעת שיש לראש ממשלת ישראל "דם על הידיים"; דמו של רבין כמובן. אם נתייחס ברצינות להגדרותיה, נוכל לומר כי מי שמנסָה לחזק את מעמדה בקרב בוחריה על בסיס אמירות כאלה, "בונָה את הקריירה שלה על שנאה". היא בונה אותה גם על שקרים.

התבטאויותיו של רה"מ גלויות משחר עלייתו על הבמה הציבורית. אין אפילו דוגמה אחת, שבה רואים, שומעים או קוראים את נתניהו "מעודד אלימות רצחנית נגד רבין" - כלומר עודד רצח(!). היה ויכוח קשה, חריף, שנגע לעצם קיומנו פה. במסגרת הוויכוח נאמרו דברים קשים מצד ראש האופוזיציה ורה"מ דאז, אך לא קריאה לאלימות. ישנם די סרטונים שבהם רואים את נתניהו מהסה את תומכיו לא להשתמש בכינוי "בוגד", על אחת כמה וכמה שאין בשום מקום קריאה שלו לאלימות. אז "דם על הידיים"?! האם מי שמפרסם דברי נאצה שקריים כאלה, יש לו "מוסר ומעצורים"? 

 

 

3. כדאי להשוות בין האמירות שהוטחו מימין ברבין בתקופת אוסלו, לבין כמויות הבלע והנאצה האינסופיות המוטחות בנתניהו מדי יום. אני כופר בהנחה, שלפיה יגאל עמיר רצח בגלל ה"הסתה" או ה"רבנים" - למרות שהתקבעה בשיח השמאלי כמוסכמת יסוד. מי שטוען כך, אינו בהכרח דורש אמת, אלא מבקש להאשים את כל הימין ברצח. ההאשמה הזאת רק מרחיקה את רוב הציבור ממנו. מבחינתי, יגאל עמיר דומה לרסקולניקוב, גיבורו של דוסטויבסקי בספרו "החטא ועונשו" - אינדיבידואליסט ידען שבז לאוטוריטות - כולל לרבנים (הוא ראה עצמו מבין יותר מהם) - ובנה לעצמו עולם פנימי שבו הצדיק את המעשה הנורא ככזה שנועד לגאול את העם (למיטיבי קריאה אני מציע לבחון את מקומן של מרגלית הר שפי, ולאחר מכן לריסה טרימבובלר, ויחסו של עמיר אליהן, על רקע דמותה של סוניה ויחסו של רסקולניקוב אליה). 

לומר שעמיר ביצע את הרצח בגלל קולות המחאה נגד רבין או בגלל שרבנים הורו לו לעשות כך, דומה לטענות כלפי כל כותב, דובר, נבחר ציבור מהימין - שאינו יודע לחשוב באופן עצמאי, אלא מכתיבים לו מה לומר ומה לחשוב. השבוע נתקלנו בטענה הנואלת הזאת ביחס לשרת התרבות, מירי רגב; אבל מדובר בטענה שמאלית טיפוסית כלפי כלל הימין. זוכרים את ענת וקסמן, אחרי הבחירות? הבחירה בנתניהו אינה רציונלית, קבעה השחקנית, הוא פשוט לחץ על כפתור "אמר 'ערבים' וכולם יצאו מהחורים... אנשים קשי יום". והדוגמאות מרובות. 

 

4. פרויד לימד שאנחנו נוטים להשליך (פרויקציה) על המציאות החיצונית את המצוקות, החרדות והתסכולים הנפשיים שלנו; רואים באַחֵר מה שנמצא בעצם בנו. הטענה השבה ועולה מפי כל דוברי השמאל, כאילו יצאה מסדנה אחת, היא שהימין עסוק כל הזמן בהסתה. אבל כל מי שצורך תקשורת או מרפרף ברשתות החברתיות, נוכח לדעת שזו דווקא מלאכתו של השמאל: מנאץ ומחרף ומגדף ומגחיך ומבזה ומתפוצץ ומעליב ומוכיח ומכנה בשמות את הימין.

הניסיון לכנות כל אמירה חריפה, שנויה במחלוקת ואפילו קיצונית - "הסתה", כוונתו אחת: "לסתום פיות", לחנוק את הדיון הציבורי באיבו, ולשים תווית של "מסית" על היריב, בתקווה שבכך יגרמו לציבור הרחב להזדהות עם המחנה ה"מתון" שאינו מסית. מהי הסתה אמיתית? קריאה לאלימות או ניסיון לשכנע ולשדל אנשים לבצע פשע. בישראל אוהבים לכלול תחת ההגדרה גם אמירות גזעניות או אנטישמיות. קריאה לאלימות ראויה לעונש, אבל שאר האמירות - כולל הקיצוניות ביותר - צריכות להיכלל בגדר חופש הביטוי. נכון שהשיח הציבורי עשוי להתמלא באמירות לא נעימות (לא בהכרח יותר ממה שיש עכשיו), אבל אם נאפשר הוצאת קיטור מילולי, כמות מקרי האלימות הפיזית עשויה בהחלט לרדת. בדרך כלל, מי שסותמים לו את הפה, עובר להשתמש בידיו. 

אבל הדברים עמוקים יותר. אם אנחנו רוצים לדרוש אמת, ולהגיע לבירור מעמיק יותר של הדעות השונות המרחפות בשיח הציבורי - מוכרחה להיות מידה רבה של חופש בדיבור, חופש ביטוי עד כדי סכנה לפגיעה ביריב ולדחיקתו לפינה. כך נגרום ליריב לרצות להתגבר על האתגר, שהאמירה החריפה העמידה בפניו, ולהשיב תשובות חדות יותר, וחוזר חלילה. אסור להיכנע למניפולציית ה"הסתה". דַּבְּרוּ אמת.