בחייהם ובמותם: יצחק ורחבעם

הם בניה של אותה אומה קרועת לב אך נושמת, יפי הבלורית והתואר. מגש הכסף והרעות. תמונותיהם קישטו קירות בתים. הרמטכ"ל. האלוף. יהודים. צברים. גיבורים.

הם נולדו בירושלים בשנות ה־20 של המאה הקודמת, בבתים של אהבת ציון, גדוד העבודה, הגדוד העברי וההגנה. אימהות חזקות. רוזה (האדומה) רבין נודעה כמי שנאבקה בפורעים בעיר הולדתה ברוסיה, עלתה כנוסעת סמויה באונייה, קבוצת כנרת, קדחת, חברת המפקדה הארצית של ההגנה. מינה זאבי, דור רביעי בירושלים, גילתה עוז רוח מול חיילים בריטים שחיפשו את אקדחו הבלתי חוקי של איש ההגנה שהתגורר בביתם, וירה בפורעי תרפ"ט. הסתירה את האקדח מתחת לכרית של רחבעם וצבטה את לחיו עד שצרחותיו של הפעוט הרתיעו את החיילים מלפשפש במצעיו.

כשיצחק עמד לסיים את לימודיו בבית החינוך, יזמה אמו הקמה של בית ספר מחוזי בקיבוץ גבעת השלושה, המבוסס על חקלאות, מלאכה, חברה והמשך לימודים. יצחק למד שם שנתיים ועבר ל"כדורי". רחבעם למד באותו מקום ארבע שנים מאוחר יותר. יצחק התגייס לפלמ"ח עם הקמתו ב־1941, רחבעם ב־44'. אחר כך צה"ל. עקב בצד אגודל. "אין לי זכויות יוצרים ולו על שורה אחת בהשקפת העולם שלי", יאמר זאבי במעלה הדרך, "חינכו אותנו על ציונות ועל סוציאליזם, תוך דגש על הציונות האקטיביסטית וההגנה. ההגשמה האישית ושלמות הארץ עמדו במרכז חיינו, והיה ברור כשמש בצהריים שמולדת אין מחלקים".

הרמטכ"ל רבין מינה את זאבי לאלוף. ראש הממשלה רבין מינה את זאבי ליועצו למלחמה בטרור ולענייני מודיעין. מאותו כור חצבו את מורשתם. ציונות. אהבת מולדתו האחת והיחידה של העם היהודי. "לשבור להם את הידיים והרגליים". אותה שפה. אותה לשון. רחבעם דיבר על "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל", ויצחק אמר, "ירושלים השלמה והמאוחדת היתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל בריבונות ישראל, מוקד לגעגועיו ולחלומותיו של כל יהודי".

מובן שהיו הבדלי גישה בין השניים. רחבעם סירב לקחת חלק בפעולות הסזון - הסגרת אנשי האצ"ל והלח"י לבריטים ומעצרם בתנאים קשים; יצחק ירה על אלטלנה. בהמחזת סיפורי חייהם, "האקדח" שהופיע במערכה הזו, יירה במערכה שלפני האחרונה. הדרכים נפרדו ב־1976, כשממשלת רבין חתמה על ויתורים בסיני בהסכמי הביניים עם המצרים. רחבעם עזב את משרת האמון וההערכה. זמן קצר לאחר מכן רבין התפטר בשל חשבון הדולרים האסור שהחזיקה רעייתו.

כשנפגשו שוב בשלהי שנות ה־80, כשזאבי נכנס לכנסת בראש מפלגת "מולדת" - אף שניצבו משני צידי המתרס המדיני, הרעות מימי הפלמ"ח גברה. רבין, בראש קציני צה"ל לדורותיהם, חתם על "עצומת גנדי" שפורסמה ב"ידיעות אחרונות", כדי לדחות מכל וכל, חרף חילוקי הדעות הפוליטיים, כתבת הכפשה שהתפרסמה בעיתון, ואשר שכתבה, לדבריהם, את העבר הצבאי של זאבי. בהמשך, המחלוקת בין שני אוהבי הארץ ואהוביה גברה.

רבין קיבל את ההנחה, שגם אם אין עוררין בשאלת זכותו של העם היהודי על ארצו, הרי שהיא לא היתה ריקה - ומשכך, גם ליושביה הפלשתינים יש זכויות, שהוא עיגן בהסכם אוסלו. רחבעם, שבמשך שנים למד את תולדות ערביי הארץ וידע, שרבים בהם היגרו אליה בעקבות העבודה שסיפקו הבריטים, דגל בטרנספר מרצון. ממרחק השנים אפשר לראות את המחבר: שניהם הובילו דרך שנויה במחלוקת, שניהם דגלו בהיפרדות.

שניהם נרצחו בשנות ה־70 לחייהם בידי בני עוולה; שניהם על משמרתם, שניהם בידי מנוולים, שביקשו לעצור את דרכם. חובתנו לזכור ולהזכיר את מעשי הרצח הללו לדיראון עולם. היהודי שרצח את ראש הממשלה; המתנקשים הפלשתינים שרצחו שר בלב בירת הנצח.

בטקס הזיכרון לרצח השר רחבעם זאבי שנערך לאחרונה בכנסת, נפקד מקומם של חברי האופוזיציה (למעט אחד). רבין לא היה נוהג כמותם.