לזכרו: אחד היה יעקב

יעקב וינרוט היה אחד, יחיד ומיוחד. גם בדור שבו פרים ורבים משפטנים כחול אשר על שפת הים, בלטו דמותו וקולו הייחודיים.

ראיתיו לאחרונה לפני כחודשיים, מגן בלהט על אחד מלקוחותיו, מייצגו כדרכו בנאמנות ובמסירות. כחוש, צמוק כולו, קולו חרישי. בלון חמצן מלווה אותו מאחוריו כמלאך שרת. אך הלהט והבעירה הפנימית עמדו בעינם. כך גם חדות המחשבה, עוצמת הלשון וחריפות השכל.

יעקב היה ג'ינג'י. לטוב ולרע. לא תמיד איש קל, אך תמיד סוער ובוער, הר געש שמאחורי הלבה הרותחת הפורצת מלועו, מסתתרים לב רגיש ונפש טובה.

יעקב בא מן החסידים, אך גדל בין הליטאים. גם בחלוף עשרות רבות של שנים, נותר תלמידו המובהק של האנליטיקן הגדול ר' שמואל רוזובסקי, ראש ישיבת פוניבז', והמשיך ללמוד בחברותא עם עמיתיו. ניתן היה להוציא את יעקב מפוניבז', נהגו לומר, אך לא את פוניבז' ממנו. תאב דעת ללא מצרים ורחב אופקים. משה רבנו ורב פפא. הרמב"ם ושפינוזה. קאנט ורולס. דבורקין והארט.

פגשתיו לראשונה לפני כ־30 שנה, באולם הקטן שבבית המשפט העליון הישן במגרש הרוסים. באותה עת הגן על דוד בלאס, שנאשם והורשע בעבירות מרמה שעשה בכספי התנועה הקיבוצית. כבר אז בלט וינרוט בקולו הצלול, הייחודי. הוא לא נרתע מתקדימים משפטיים, אם חשב שיסודם בטעות. לשם כך היה מוכן גם להבקיע קירות ולמוטט בניינים. לעיתים הצליח, לעיתים כשל, אך תמיד האמין בצדקת עמדתו.

ברבות הימים היה ל"פרקליטם של נאשמי עבירות הצווארון הלבן", שועי עולם, נשיאים וראשי ממשלות, שרים ורבנים. למרות זאת, לא גבה ליבו ולא רמו עיניו. לצד התיקים המתוקשרים ועתירי הממון המשיך לייצג, פעמים רבות ללא תמורה, דלים ואביונים.

את עבודת הדוקטור שלו הקדיש לכפיית גט, וזו שימשה לימים מסד לשינוי החוק שהיה לכלי עזר חשוב במאבק נגד התופעה הבזויה של עגינות וסרבנות גט. אף שהמשיך ללמד הרבה שנים, נמנע יעקב כמעט לחלוטין מפרסום מאמרים וספרים נוספים שהיו עשויים להציבו, ללא ספק, בקדמת האקדמיה המשפטית הישראלית. במובן זה, הירתמותו הכמעט מוחלטת לליטיגציה המשפטית היתה אבידה גדולה לאקדמיה הישראלית.

כחרדי ששירת בצה"ל, כיהודי תורני גאה, ציוני וישראלי, המשיך כל ימיו לנוע על קו המתח הגבוה שבין יהודיות וישראליות, תורה ודמוקרטיה, צדק ומשפט.

בשונה מאחרים, נמנע מהשמעת אמירות אפולוגטיות. במקומן, השמיע את קולו הצלול והברור בסוגיות השונות. גם אם לא תמיד ערבו דבריו לאוזנם של חלק משומעיו, נשמעו על ידיהם בקשב רב. כך בסוגיית היחס לחרדים, מקום הצדק באולם בית המשפט, או תפקידו ומהותו של סניגור.

בדברי הספד מרגשים שכתב לפני כחצי יובל שנים לזכר רֵעו האהוב פרופ' אריאל רוזן־צבי, גילה יעקב, מעשה נדיר, משהו מסגור־ליבו: "חייב אדם לבוא אל בוראו", כך כתב, כשהוא "מתבוסס בדמיו, עירום ועריה, מתוך אותו 'אני' מיוחד, יחידי וייחודי שלו". יעקב נפטר לבית עולמו, ו"תלמודו" זה בידו: יחיד, מיוחד וייחודי.

יש לקוות כי כשיידום קול המונם של אחרים, "חדשים מקרוב באו", ישוב, יעלה ויבוא, קולו המיוחד של יעקב. וקול שלא נדם הוא, בצלילותו וביפי ניגונו.