אפשר להכריע את ההתשה בעזה

צבא ההגנה לישראל תוכנן ונבנה לניהול מערכות הכרעה קצרות ו"זולות". ואולם, כבר מראשית ימיו נכפה עליו לנהל גם מלחמות התשה ממושכות. הוא הפסיקן בעיתוי מתאים, על ידי הכרעת האויב והשמדת יכולות הלחימה שלו, במטרה להשיג תקופות רגיעה ממושכות ככל האפשר.

רגיעה כזו הושגה בעקבות מבצע קדש (1956), שסיים את מלחמת ההתשה של הפדאיון; בעקבות מבצע שלום הגליל (1982), שסיים את התשת הצפון בירי הקטיושות; ובעקבות מבצע חומת מגן (2002), שסיים את האינתיפאדה השנייה.

גם כיום מנהלת ישראל מלחמת התשה, הפעם נגד חמאס בגזרת עזה. אלא שמלחמת התשה זו הפכה לארוכה בתולדות ישראל, בגלל השתהות ישראל לסיימה באמצעות מבצע הכרעתי.

הסיבה להשתהות נעוצה בהיערכותו הצבאית של חמאס, היוצרת איום על ישראל. היערכות זו כוללת רצף של מערכים קרקעיים מבוצרים, ממוכשלים וממונהרים, הבנויים בלב התיישבות אזרחית צפופה. נוסף על כך, הם מצוידים באמל"ח מגוון לירי־מנגד על העורף הישראלי מצד אחד, ומצד שני באמל"ח לשחיקה גבוהה של כוחות היבשה של צה"ל כשיופעלו לכיבוש הרצועה.

היערכותו של חמאס "שיפדה" את ישראל, כהגדרתו של התיאורטיקן הצבאי לידל הארט, על קרני שלוש דילמות קשות: גרימת שחיקה גבוהה וממושכת של חייליה, אם תפעילם כדי להפסיק את התשת אזרחיה; גרימת התשה ממושכת של אזרחיה, אם היא תימנע משחיקת חייליה לשם כיבוש הרצועה (זו המציאות הנוכחית); ולחלופין, מניעת שחיקה גבוהה של חייליה והתשה ממושכת של אזרחיה, באמצעות השמדה מאסיבית מהירה מרחוק של מערכי האויב, ציודו ומפעיליו. החלופה השלישית כרוכה בפגיעה רחבה באזרחים המשמשים לחמאס "מגן אנושי", וכתוצאה מכך עלולה להסב נזק למעמדה הבינלאומי של ישראל.

תושבי עזה נהפכו אפוא בידי חמאס לנשק רב־עוצמה, המנוצל כדי ליצור בזירה מאזן אימה, שווה ערך בתפוקתו למאזן אימה גרעיני מעצמתי. המאזן הזה נטרל את עוצמת צה"ל - מהמתקדמים בצבאות העולם - וכפה על ישראל מלחמת התשה אכזרית, שאי אפשר להפסיקה במחיר סביר, כבמלחמות ההתשה בעבר.

ישראל איננה יכולה לחיות עם חוסר האונים האסטרטגי שכפה עליה ארגון טרור קיקיוני, תוך כדי המתנה לפיגוע גדול שיצדיק יציאה למבצע גדול ופגיעה רחבה באוכלוסייה אזרחית. כארגון מחושב, חמאס נמנע כנראה מלספק הצדקה זו. אין להסתיר גם את העובדה שאת ההכרעה וההרתעה שישראל לא מצליחה לכפות על חמאס, הוא הצליח לכפות עליה.

עוצמתה של ישראל לא נוטרלה באמצעים צבאיים, פוליטיים או כלכליים, אלא באמצעות ניצול ציני ומניפולטיבי של כללי המוסר האוסרים לפגוע באזרחים. אך את מערכת הערכים המוסרית שנוצלה לרעתה, יכולה ישראל לגייס לטובתה כדי להשתחרר מן המלכוד הכופה על הדרים שיתוק, הרס וייאוש. המפתח טמון בדיון המוסרי על שאלת "חייך וחייו - חיי מי קודמים?" ובתשובה הנחרצת לשאלה זו - "חייך!" התשובה נסמכת על הציוויים "ובחרת בחיים" ו"חיי אחיך עמך"; קל וחומר כשהחי עמך וההופך את חיי אזרחיך לגיהינום הוא אויבך.

משוחררת מהמלכוד שאליו נקלעה וכשהמוסר האוניברסלי לצידה, על ישראל לומר בקול רם וצלול שחיי הישראלים קודמים לחיי אויביהם. עליה לצאת לשני מבצעים. הראשון, מבצע צבאי: עליו לכלול פשיטה קרקעית מהירה וזמנית לתוך הרצועה, בנתיבי התקדמות שטוהרו באש מנגד מקדימה, כדי למנוע את שחיקת לוחמי צה"ל, אך תוך כדי הימנעות מפגיעה בלתי הכרחית באזרחים וברכושם. המטרה צריכה להיות השמדת יכולות הירי לעבר ישראל וחיסול ממוקד של הנהגת חמאס הפראית. המבצע השני יהיה תרבותי־מוסרי: מטרתו צריכה להיות כיול המצפון של ידידותיה הדמוקרטיות של ישראל עם "כוכב הצפון" המוסרי האוניברסלי, שלאור ערכיו יכול וצריך כל העולם לפעול נגד טרור חף ממצפון ומוסר.