"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

החשיפה עלולה לגרום לטראומה שנייה

,עודכן

"לא התלוננתי" (whyididnotreport#) הוא קמפיין חשוב. פגיעה מינית בגברים ובנשים היא פשע חמור ביותר. מחקרים מצביעים על כך שבין 63% ל־80% מהקורבנות לא מתלוננים בגלל בושה, אשמה, מבוכה ו/או פחד מעונש (כשהאחרון נמצא כגורם המשמעותי לאי דיווח). ואכן, כל מי שמטפל בקורבנות תקיפה מינית יודע, כמה קשה לנפגעים להתלונן בזמן אמת ועד כמה התגובות מהסביבה והטיפול המקצועי מהמערכת יכולות לסרס את המתלונן ואת התלונה עצמה.

אז מדוע בעצם הקמפיין גורם לרבים מאתנו לנוע באי נוחות על הכיסא ואף להתמרד כנגדו? התשובה היא שהקמפיין מסתמן כחלק ממגמה עצובה, שבה התמכרנו לעיסוק בטראומות מין ישנות שהיו או לא, וכעת אנחנו עייפים מכך ותוהים, מה יהיה הקמפיין הבא?

"מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" הוא סרט על יחסים נטולי אשליות בין נערה חולת נפש למטפלה, ושמו משמש סמל לחיינו בעולם. המציאות באמת לא פשוטה, ונדיר למצוא אדם שלא חווה טראומה בחייו. פגיעה היא חלק מהחיים והשאלה אם העיסוק האינסופי בה, עשרות שנים לאחר מכן, תורמת, מחזקת או מחלישה? למילים יש כוח, והתחושה היא שבמקום לעסוק בהצלחות, בהתגברות ובהתמודדות - אנחנו בוחרים לדוש באומללות וקורבנות.

מי ששיתפה בקמפיין ה־ Metooאת הפגיעה בה וחשפה את שם הפוגע - וזכתה ל"לייקים רבים" - האם זכתה גם לתרפיה מהטראומה? להבנתי המקצועית, העֶדנה שחוותה הייתה קצרה. ללא טיפול נכון, תחושת הביחד והאוורור הראשונית משתנה לטראומת חשיפה נוספת. בעיקר משום שהקמפיין האגרסיבי שהתיימר "לחנך גברים" לא תרם רק לאמפתיה ורגיעה, והתגובות ברשת נעשו מוקצנות ואלימות יותר כלפי נשים.

גם חוסר האמון הכללי הופך לרכיב מרכזי בהתנגדות לקמפיינים הללו. מי באמת זוכר, מה אירע בזמן שכרות לפני עשרות שנים? ברבים מהסיפורים מעורבים סמים ו/או אלכוהול המשפיעים על יכולות שיפוט. האם שיקול דעת או קריאת מציאות לא נכונה של נער הורמונלי, הופכת אותו לעבריין מין עד שחייו ראויים להיהרס בבגרותו? תיאורי הפגיעות - מגילוי עריות ואונס, עד משפט סקסיסטי - ללא מדרג כלשהו, מציגים כמעט כל אישה כקורבן, ומפחיתים מכאבן של נשים שנפגעו באופן החמור ביותר. לעניין זה, החלו להצטרף גברים המספרים על פגיעות מיניות מגברים אחרים, אך לא פגיעות מנשים (שמחקרים רבים מלמדים שהן קיימות) מסיבות פסיכולוגיות שונות, וקיימת חוסר סימטריה בדיווחים.

הקמפיין לא מרגיע את מלחמת המינים, משום שאין כמעט דרך להגיע לחקר האמת. היחסים בין המינים הפכו קרדום לחפור בו עבור יריבים פוליטיים ותנועות אינטרסנטיות, והשימוש הציני שעושים בנו עצוב ופוגעני עבור כולנו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר