מחפשים סיבות להקדים את הבחירות

מי שרק מתחיל לעסוק בפוליטיקה, שומע משפט אחד שחוזר על עצמו: "אל תחפש היגיון בפוליטיקה". הימים האלה הם דוגמה נהדרת לקביעה הזו.

הנה המצב הנתון: לאף אחד מהשותפים בקואליציה אין עניין בבחירות, לרובם בחירות עלולות לעשות נזק, אחרי הבחירות הם רוצים לשבת עם אותם שותפים, השאלה אם ילכו לבחירות תלויה בהם - ובכל זאת, אנחנו כנראה בדרך להקדמת הבחירות.

מה ההיגיון? אין כזה.

היגיון אין, אבל כמה סיבות דווקא יש. הראשונה, חוסר ודאות וחשדנות. הנה דוגמה קלאסית: ליצמן וליברמן לא מעוניינים לחטוף אש על "התגמשות" או "התקפלות" סביב חוק הגיוס, אם ראש הממשלה ממילא מתכוון ללכת לבחירות. ראש הממשלה מצידו מתכנן לשאול את השניים אם הם מסוגלים למצוא פתרון. אם כן - נמשיך לעבוד; אם לא - נלך לבחירות. אלא שבינתיים חוסר הוודאות והחשדנות שמא נתניהו מתכוון ללכת לבחירות, גרמו לליברמן לטפס על גץ גבוה יותר ולהודיע שלא יהיה שום שינוי בחוק, ומשם עלולים הצדדים למצוא את עצמם על רכבת שכבר יצאה מהתחנה.

סיבה נוספת היא תסמונת השנה הרביעית, השנה האחרונה שלפני הבחירות. בשלוש השנים הראשונות שומרים ראשי הקואליציה על שלמותה גם במחיר בליעת צפרדעים: דרעי בולע את חוק הלאום, כחלון את חוק ההסדרה, בבית היהודי בולעים את ההגנה של כחלון על בג"ץ וליברמן את קרבות השבת של החרדים.

השנה האחרונה היא השנה שבה חושבים על יום הבוחר. הצורך להיבדל, לבלוט, לחדד מסרים ולהראות הישגים עובר לראש סדר העדיפויות. מפה הדרך לחוקים פופוליסטיים, להתנגשויות פומביות (בנט וליברמן) ולעבודה משובשת קצרה במיוחד.

לפני יציאתו לאו"ם, שאל אחד השרים את ראש הממשלה מה הוא מתכנן לעשות בנוגע לבחירות. התשובה היתה "נדבר כשאחזור". היום הזה הגיע, ועם יותר היגיון ופחות שיקולים פוליטיים יישבו היום ראשי הקואליציה ויאמרו שיש עוד שנה שלמה לעבוד וצריך להספיק להוסיף כסף לסל התרופות, לטפל באופניים החשמליים, לחשוב מה עושים עם עזה ואיך מעבירים את חוק המסתננים.

תוסיפו לזה את הפחד מי יחטוף את הכותרת שבגללו התפרקה ממשלת ימין, ותקבלו סיכוי שהבחירות יישארו במועדן.

מבולבלים? אל תחפשו היגיון בפוליטיקה, כבר אמרנו.