ברק מעורר כעס, גבאי מרדים

שבוע. שבוע הספיק לאהוד ברק לגרום לימין הישראלי להגיב, לעמוד על רגליים אחוריות ולהשתולל. ראיון אחד בעיתון, ראיון טלוויזיוני שעזב ונאום ב"צוותא", זה כל מה שהיה צריך. בשבוע עשה את מה שאבי גבאי לא הצליח לעשות במשך יותר משנה.

זה לא מפני שאבי גבאי לא מתאמץ, ההפך; גבאי תוקף את נתניהו מעל כל במה אפשרית, הוא משתמש נגדו במילים קשות ועושה עבודת שטח. הוא "חורש" את הארץ לאורכה ולרוחבה, משתמש ברשתות החברתיות ומתראיין לא מעט. אבל משהו באופן שבו הוא אומר את הדברים, באיש עצמו, פשוט לא מצליח לעורר שום אמוציות. נדמה שהציבור הישראלי מביט בו ורואה דרכו - כמו צלופן שקוף.

זה לא קשור לכריזמה, המילה שכה אוהבים להשתמש בה. זה קשור לדיוק, לעוצמה ולאישיות. את אהוד ברק, כמו נתניהו, יש מי שמעריכים ויילכו אתו באש ובמים, ויש מי ששונאים ממש. ברק הוא האיש שהוויכוח לגביו יגלוש מייד לטיב אישיותו, ושעובדת היותו שנוי במחלוקת אינה חולשה אלא כוח.

"אנשים לא מצביעים מהראש אלא מהבטן", אמר לי היועץ האסטרטגי מוטי מורל ז"ל, ביום שהתחלתי לעבוד אצלו. יותר מעשרים שנה עברו מאז, וכלום לא השתנה; ההפך. האינטרנט, הרשתות החברתיות וריבוי ערוצי התקשורת מאפשרים לאנשים להביע רגש, לעתים בעוצמות לא מידתיות כלל ביחס למה שנכתב או נאמר. השיח הפוליטי, ברובו המכריע, לא מורכב מעובדות אלא מסנטימנטים.

במהלך הבחירות בארה"ב, טענתי בפני רבים מחבריי, שטראמפ ינצח את קלינטון. זה לא נבע מהבנה עמוקה של הפוליטיקה האמריקנית, אלא מהיכרות עם פוליטיקה בכלל, מהדרך שבה אנשים הזדהו עם טראמפ. מי ששנא אותו - שנא מהקרביים, וכך גם מי שאהב אותו. לקלינטון הצביעו מהראש - כי צריך. לאירועים שלה לא באו כדי לראות ולשמוע אותה, אלא את הנשיא אובמה ואת האמנים שסבבו אותה.

התובנות האלה יפות גם למקרה של אבי גבאי. אנשים בעדו כי הוא נמצא מול נתניהו כרגע. הוא לא מעורר כעס או אהבה, לא נוגע ביצר ולא משתמש בו. כשברק זועם על אילה חסון, אתה מאמין לו; באותו רגע אתה מגבש דעה, בעד או נגד, והוא חלק מסדר היום הפוליטי שלך. אז הוא הופך ראוי לתגובה מהצד היריב, למישהו שמחפשים אותו, שחוששים מפניו כי יש לו משקל.

יש לאהוד ברק המון מגרעות, אבל כיום הוא היחיד שמצליח לייצר אופוזיציה. אפשר לשנוא או לאהוב אותו, אבל אי אפשר להתעלם ממנו. כי כשברק בועט - זה פוגע בבטן.