תרומה הרסנית של הקיטוב מבית

את ברכתו "לעם ישראל" בערב ראש השנה תש"ט (עדיין 1948), פתח ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון במילים הבאות: "לא בלי דאגות וחששות קשים אנו מתקרבים לסף השנה החדשה. מערכת קיומנו, הצבאית והפוליטית, טרם נסתיימה... האויבים עודם חונים בארצנו, וצוררינו באומות המאוחדות מוסיפים לחרוש מזימות על עצמאותנו וכיבושינו. גם בפנים אין כל שלם, ומגמות הרס ואנרכיה של אמונֵי פירוד ופרישה... טרם נעקרו מתוכנו בשלמותן".

מהנוסח המקורי השמטתי רק התייחסות ל"צבאות הפלישה" ולמורשת "השלטון הזר". מה שאפשר היה לומר בערב ראש השנה הראשון של המדינה, אפשר לומר גם בשנת תשע"ט.

האיומים החיצוניים שינו סגנון ואמצעים, אך להוותנו ממשיכים ללוותנו במובנים מסוימים באורח מאיים עוד יותר ממה שחווינו ב־70 השנים שחלפו. הקריאות להשמדתנו נישאות על ידי אלה השוחרים להתעצם בנשק השמדה המונית. תיאורים נוראים ומרושעים של ישראל היו לעניין שבשגרה אפילו בבירות האירופיות המתקדמות ביותר ובקמפוסים של האוניברסיטאות המהוללות ביותר בארה"ב.

אבל הסכנה העיקרית האורבת לפתחנו נובעת ממה שבן־גוריון תיאר כ"מגמות הרס ואנרכיה של אמוני פירוד ופרישה". למגמות אלו ביטויים רבים; סכנתם טמונה לא רק בהעצמת הקרעים הפנימיים בחברה הישראלית אלא בעיקר בחבירה לאיומים החיצוניים, בעידודם של שונאי ישראל ובחיזוקם של אלה הקמים עלינו לכלותינו.

הביטוי הקיצוני ביותר להעמקת הקיטוב בשנה החולפת, היה מלחמת החורמה בחוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי. החוק, שהיה לי הכבוד הגדול לתרום מעט להגשמתו, מגדיר את סיבת הקיום של המדינה ואת תמצית מהותה של הציונות. מסיבות הנשגבות מהבנתי זכה "חוק הלאום" במליאת הכנסת לתיאורים מזעזעים בעיוותיהם. בהסתייגויותיה לחוק טענה קבוצת המפלגות יש עתיד, המחנה הציוני ומרצ כי החוק "מבטל את הכרזת העצמאות", "מבטל את הדמוקרטיה" ונועד "לפגוע בחיילים הדרוזים והבדואים המשרתים בצבא ההגנה לישראל". נאצות חסרות שחר, שקשה לעבור עליהן לסדר היום אפילו בימים הנוראים.

ישראל אינה מדינה מושלמת, מנהיגיה ואזרחיה אינם נקיים מחטא; אך היא מדינה נפלאה שהישגיה מפוארים. בעיות ומחלוקות הן חלק מההוויה האנושית, וודאי שהן מלוות את התרבות היהודית מאז ומעולם. אך החיים במשותף של כל מרכיבי הפסיפס הישראלי - יהודים כערבים, ותיקים כעולים חדשים, דתיים כחילונים - אינם רק הכרח שחייבים להשלים עם קיומו, אלא גם מקור לעוצמה ולגאווה. שכן, החברה הישראלית היא דוגמה ייחודית לפסיפס אנושי מרתק, מרשים ומאתגר.

אסור להתעלם מהשסעים המפרידים בינינו. עם זאת, כשם שזכינו בתשע"ח לקבלת חוק הלאום, הלוואי שנזכה בתשע"ט לפתיחות ולקבלת האחר, אפילו בקרב אלה שרוממות הסובלנות בפיהם וליבוי הפירוד והשנאה במעשיהם.