חינוך לערכי המסורת אינו הדתה

"אני רוצה שכל ילד יידע מהו קידוש", הצהיר שר החינוך נפתלי בנט עם פתיחת שנת הלימודים, שבה יושם דגש, בהנחיית משרדו, על תרבותה ועל צביונה היהודי של ישראל.

יש כאלה שאולי יסלדו מהמילה "קידוש" וישלפו את קלף ה"הדתה". אך הרוב הישראלי - חילונים על רצף המסורת - יודעים שכשם שלא דחינו את ה"קדיש", המלווה כל יהודי בדרכו האחרונה, כך גם יש מקום לקידוש, מאז בישר עמנו על השבת לעולם ובמשך אלפי שנות גלות, עד ששב לארץ וכונן בה מדינה ריבונית.

"חלק מהחובה של מערכת החינוך זה לתת ציונות, לתת יהדות, לתת דמוקרטיה", אמר בנט. המתנגדים יוצרים מפלצת שאינה קיימת, בדיוק כשם שבצד השני מאשימים אותו בכך שהוא מחלן את הילדים הדתיים.

אני מאמינה שלמשרד החינוך אין כל כוונה לשנות את אורח חייו ואמונותיו של ילד כלשהו במדינת ישראל. ידיעת ערכי היהדות היא חיונית, לא מתוך כפייה, אלא כדי לחזק את הזהות המאחדת ולמנוע ניכור לשורשינו.

מה כל כך נורא שילדי בתי הספר, שמתחנכים לאורם של ערכים כמו שוויון הזדמנויות, קבלת השונה, ואהבת לרעך כמוך, סולידריות קהילתית, עזרה לזולת - יידעו גם מה ההבדל בין קידוש לקדיש?

האיום היחיד בזה הוא על הבורות הַפּוֹשָׂה בבועה האפיקורסית המנותקת ומתנתקת, שאינה מוכנה לשמוע ולהשמיע לצאצאיה כל מילה המתכתבת עם יהדות או עם דת כאילו היו "תינוקות שנשבו"; אלה החוששים שאם בתם תדע לברך על נרות השבת, למחרת תעבור לאולפנה ותתכחש למשפחתה.

דווקא הניכור והבורות עלולים להביא לקלון חברתי ולאיבוד התודעה והדעת. רבים ורבות מאלה שנהו אחרי גואל רצון, למשל, גדלו על ניכור ואנטגוניזם לדת. "המורה הרוחני" השתמש בזה כדי ללכוד את תודעתם וחשף בפניהם את צפונות המסורת הדתית ממקום מעוות. כך הצליח לצקת בהם את התחושה שהם עילויים, לעומת חבריהם השטחיים.

קיצוניות וניכור הם רעות חולות. חשוב שאנו וילדינו נכיר את התרבות ואת ערכיה של המסורת היהודית, גם אם לא נקיים תרי"ג מצוות, ולא ננהל אורח חיים מסורתי או דתי. העיקר שנכיר, שנתוודע, ואם נרצה נוכל לאמץ מסורת או מנהג שיחברו אותנו למנהגים העתיקים של העם, שתמיד ידע להבדיל בין קודש לחול, בין שבת לימי החול; גם אם אנו חילונים גמורים.

אנחנו מעלים על ראש שמחתנו את ילדי הדור הבא ושואפים שירבו דעת וחוכמה כבור סוּד שאינו מאבד טיפה. אז בין הטיפות, גם טיפה של יהדות. אולי שתיים. כי טיפה ועוד טיפה תהיינה לים.