"זו תקופת הסתתמות הטענות"

במלאת 25 שנים להסכם אוסלו, ניצבים תומכיו בכלי התקשורת ומלמדים עליו סנגוריה, תוך כדי עיוות תוצאותיו וסילופן. תמכתי בהסכם, אמנם בהסתייגויות ובחששות רבים; חשבתי שנכון לתת הזדמנות לצעד שעשוי להוביל לשלום.

אני גם מכיר בתוצאותיו החיוביות של ההסכם, ובראשן הפסקת השליטה שלנו על הפלשתינים (לפחות במתכונת הקיימת מאז "חומת מגן", שהותירה לישראל רק אחריות ביטחונית כוללת), אבל התעלמות מהתוצאות היא פוליטיקה של שקר.

תומכי אוסלו טוענים, שגם קודם היו פיגועים; שעיקר הפיגועים היו של חמאס ולא של פת"ח; שכל הפיגועים הם תוצאה של הטבח בחברון; שנתניהו, שברק, שיגאל עמיר, וכהנה טענות.

כדאי לזכור את העובדות. ההסכם לא נחתם עם ערפאת כראש ארגון פת"ח, אלא כראש אש"ף, הגוף המייצג את העם הפלשתיני. מהות ההסכם הייתה הכרה באש"ף והקמת הרשות הפלשתינית תמורת סיום המאבק המזוין והפסקת הטרור. פרס חזר לארץ והכריז בחגיגיות: "תמו מאה שנות טרור".

אבל המאבק המזוין נמשך והטרור התעצם, כפי שלא היה מעולם - הן בידי חמאס בעידוד ערפאת והן בידי פת"ח. לא בכדי השעה רבין את מימוש ההסכם ("אין תאריכים קדושים"). בניגוד אליו, אחרי הרצח, מיהר פרס לממשו, והתגובה הייתה גל פיגועים גדול לאין שיעור.

בעקבות הקיפאון והמשך הטרור, הלך ברק צעד קדימה והציע הסדר קבע, שזרק לפח האשפה את כל עקרונות מפלגת העבודה ואת הקווים האדומים של רבין, ואימץ את דרכו של השמאל הקיצוני: נסיגה מלאה (עם "חילופי שטחים" זעירים) וחלוקת ירושלים. ההצעה נדחתה (כיוון שהייתה בה דרישה לסיום הסכסוך בלי מימוש תביעת השיבה) בגל טרור חסר תקדים.

את הסכם אוסלו יש לשפוט לפי תוצאותיו, לפי הגדרותיהם של מחולליו בזמן אמת. הנה קטע ראיון של אדריכל אוסלו יוסי ביילין עם אברהם תירוש ב"מעריב" (26.11.93):

ביילין: "תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא... אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם" תירוש: "כלומר?". ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישום האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה".

תירוש: "ואז מה?" וביילין משיב: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור - זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר, לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".