הבל ורעות רוח

מסיבות "טבע" כמו זו שבה מתה טוהר דוד ז"ל הן חדר בריחה להזיות שווא וזיוף • ובכביש הדמים 334 שבארץ הקסאמים החרוכה חייבים להתעורר מההזיה - ולמנוע את המוות המיותר הבא גם בו

גלגלי המכונית סטו מהכביש המדברי לעבר החשיכה. אחרי כמה דקות של נסיעת אבנים קופצנית, התגלה מרחוק קצה האור. המשכנו וניווטנו לפיו, עד שבאנו לתוכו ונעמדנו על סף התהום המוארת. 

הקירות הלבנים של המחצבה הנטושה שימשו מסך ענק לשלל האורות שריצדו לכל עבר. המוזיקה הלמה בגוף כפיצוצי דינמיט בלתי פוסקים. בלב המחצבה מתחתינו עמדו עשרות בני אדם, נעים כמחושמלים לקצב הרגע, תנועותיהם מעלות ענני טלק משאריות אבנים גרוסות, עד שכל שנותר מתנועתם היו קווי מתאר שהאור רשם בעשן הזמן. 

אלו היו שנות התשעים המוקדמות, וכך התחילה מסיבת הטבע הראשונה שלי. כנער שגדל על אגדות המלך וודסטוק ואבירי האהבה החופשית, תמיד חשתי כמי שהגיע לתחנת הרכבת ברגע האחרון, רק כדי לראות את הדלתות נעולות ואת הרכבת נוסעת אל האופק. החמצתי את התקופה המשמעותית ביותר במאות האחרונות, פספסתי את המהפכה המוזיקלית הגדולה ולא זכיתי ליהנות מפירות האהבה החופשית.  

אך לפתע הגיעה השמועה לאוזניי: ממש ליד ביתי במדבר הולכת ומתחוללת מהפכה מוזיקלית חדשה - והכל בדיוק כפי שהיה בשנות השישים, צבעוני, פורץ דרך, מלא אהבה ושרוואלים מהודו, עם הבדל קטן - הפעם זה "סקס, סמים וטראנס". 

שום דבר ממה שקראתי וראיתי על אותה תקופה מופלאה של שנות השישים, לא הכין אותי למה שקרה במסיבה ההיא. "אחי, תיקח, זה יעיף אותך", אמרו לי. לקחתי, וזה העיף אותי - קיוויתי לוודסטוק, קיבלתי וייטנאם. המוזיקה הפכה לשד משעבד. עוצמת החזרה ביקשה מהלב כניעה וציות מלא לדופק הרגע, רגליי קפצצו כמעט בניגוד לרצוני, וכל שיכולתי לחוש היתה היסחפות מהירה למערבולת שדרשה התמסרות מוחלטת לגירויים שעטפו מכל עבר. חשתי כמי שהושלך על גבי שור זועם אשר טלטל את גופי בחוסר שליטה ואיים לרסק אותי אל הרצפה.  

בן רגע הבנתי מדוע לא היו מילים לקטעי טראנס. החוויה לא עסקה בתודעה או בתקשורת בין בני אדם, אלא אך ורק בגוף ובתקשורת חשמלית היישר אל העצבים המגורים. המוזיקה, שנשמעה לי משעממת להחריד בהאזנה רגילה, התבארה כמוזיקה שימושית ומדויקת להפליא, שכל מטרתה היא לטלטל את הגוף ולגרות אותו גבוה יותר ויותר אל סף הגירוי הבא ושוב פעם ושוב פעם ושוב פעם. עד שחשתי כמו במעמד הר סיני - ראיתי את האורות, שמעתי את הקולות, אבל שום תורה לא ניתנה שם - רק הזיות שווא מבולבלות.

לקח לי זמן, אבל לבסוף הצלחתי לצאת מקהל הרוקדים, להיחלץ מחיבוקים חסרי בינה, מצעקות חלולות של "אחי, אני אוהב אותך" ומאנשים מיובשים מפרכסים על הרצפה באפיסת כוחות, עד שנעמדתי מהצד ויכולתי לראות את עליבות הזיוף במלוא הדרו. 

מה שהתחיל כסצנה חדשה, ניסיונית ופורצת דרך, הפך ברבות השנים למהפכה מיותרת ומסוכנת. עוד חדר בריחה עם מוזיקת רגע - ברקע. רבים מהאנשים העוסקים בעולם הטראנס טוענים בלהט שאין קשר בין המוזיקה לסמים, ואני מאמין לאמונת התמימים של חלקם, אך הרוב מעמידים פנים. פרט למעט מקרים יוצאי דופן, מסיבות אלו עדיין מהוות מרחב צבעוני וקיצוני למכירה ושימוש בסמים מסוכנים לאנשים צעירים. 

מטבע הדברים, המסיבות מתרחשות כמעט תמיד הרחק מעיני החוק ובדרך כלל לא מכילות שום פיקוח, אמצעי בטיחות או עזרה ראשונה במידה ומישהו נפגע, ויש למסיבות האלו נפגעים. השבוע החליטה הפרקליטות להגיש כתבי אישום נגד מארגני מסיבת הטבע בדרום שבה מצאה החיילת טוהר דוד את מותה. 

רבים וטובים נמשכים אל המסיבות האלו, כפרפרים לאש. החופש המובטח שהן משדרות ומעטה האהבה לטבע ולעולם שהן משווקות מפה לאוזן יכול להיות מפתה. אך אל תיתנו לשם להוליך אתכם שולל, אין שום דבר "טבעי" או מאורגן במסיבות האלו. 

מי שהשאיר את טוהר דוד מפרכסת במשך שעות בחלקו האחורי של טנדר - במקום לקחת אותה לבית החולים - לא עשה זאת בשל רוחניות, אהבה, שבטיות קהילתית, אנרגיות אורגניות או הילות ניו אייג'. גם אם זה עטוף באור חדש וזוהר למרחקים כאלף שמשות שחורות, מדובר בגרסת המאה העשרים ואחת לאותו בצע כסף ישן וחומרני, אווירת "סמוך" קטלנית, והפחד הגדול - קבלת אחריות והתמודדות עם המציאות. 

 

מדובר באחד הכבישים היפים בארץ. מסע משובב נפש בין שדות השום של קיבוץ דורות, בתרונות רוחמה האדומים, חוות השקמים והגבעה התחוחה שבה קבורים אריק ולילי שרון הצופה למרחבים המוריקים של הנגב המערבי. כביש 334 הקטן, המציע 17 ק"מ של מסע "דרך ארץ הבתרונות", מאכלס נפח תחבורה מפתיע לכל אורך השנה. 

תושבי רוחמה ודורות, סטודנטים ממכללת ספיר, משאיות מרהט הסמוכה ומהנגב בכללותו ואוטובוסים של תיירים. השילוב הזה מבטיח מדי בוקר וערב שיירת מכוניות מאחורי משאית או אוטובוס. צרפו לזה את הלחץ להגיע בזמן למכללה או לעבודה, כביש ללא שוליים, ישר לכאורה ובעל ראות גבוהה אך פיתולים מפתיעים, ותבינו למה מדובר בכביש מדמם עד מוות. פעמים רבות מדי נסעתי עליו כדי לראות מקרוב נהגים דוהרים, יוצאים לאינספור עקיפות בלתי חוקיות מאחורי פס רציף וכמעט עושים תאונות קטלניות.

כל מי שהגיע לראות את פריחת הכלניות בבתרונות רוחמה, או את פסטיבל הכדורים הפורחים, נסע בכביש הזה. כמה יודעים שבשנים האחרונות היו בו קרוב ל־200 תאונות דרכים, עם 55 פצועים ו־15 הרוגים. 

במאי השנה נהרגו בתאונה חזיתית בכביש מיטל קרואני־איתמרי, בת 28, ואתאר אל הוזייל, בת 29 מרהט. מיטל היתה נשואה לניצן איתמרי מקיבוץ רוחמה, שנלחמת לעורר מודעות כנגד האדישות בכביש הדמים שגזל ממנה את אהבתה. "אין אכיפה, אין מצלמות, ואין שוליים מספקים במידה וצריך לברוח", היא כותבת מדם ליבה, "27 שנים אני חיה ברוחמה ולא ראיתי אפילו ניידת משטרה אחת על הכביש הזה. חייבים לסלול מעקה מפריד ולהרחיב את השוליים, למקרה שצריך לברוח מנהג העוקף ממול. ואתה כמעט תמיד צריך לברוח!" 

המחויבות של ניצן למלחמה בכביש ההורג מוחלטת ומובנת. "היתה לנו אהבה גדולה שנלחמה כנגד כל הסיכויים - וניצחה", כתבה, "במאבק שלי אני רוצה לתת משמעות למוות של מיטל ולהציל נפשות נוספות. הרצח הבא, וכן, נהיגה פראית זה רצח - ממש מעבר לפינה". דווקא בימים אלה, של הסדרה והסכמים בארץ הקסאמים החרוכה, הגיע הזמן לטפל גם בחיים עצמם ולמנוע את המוות המיותר הבא בכבישי הדרום האדום.

משפטים שאנשים אומרים

תור לבדיקת דרכונים, נתב"ג  

א: את יודעת, שם אני תמיד מרגיש לא שייך, וזה קצת מבאס, אבל כשאני חוזר לכאן, אני מרגיש לא שייך אפילו יותר... 

ב: באמת? למה... 

א: שם, אני זר, אני לא דובר את השפה, לא מכיר את התרבות שלהם, לא מבין אותם. אבל כאן מרוב שאני מבין ומכיר, אני יודע בדיוק למה אני מרגיש פה לא שייך. 

ב: אז בכל מקום אתה מרגיש לא שייך? 

א: כן. אבל כאן, ביתר שאת...

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו