מכירת סודהסטרים לתאגיד הענק פפסיקו היא בשורה גדולה שמיטיבה עם המדינה ועם אזרחיה • עם זאת, ישראל היא עדיין חממת רעיונות גדולים, שרק רוצים לעוף מכאן
מה ייצא לי מזה? כך שאלו אותי לא מעט אנשים בעקבות המכירה הפנטסטית של סודהסטרים הישראלית לענקית האמריקנית פפסיקו. זו כביכול שאלה קצת יותר חצופה מהשאלה "מה המדינה תרוויח מזה?" אלא שבעצם זה אותו הדבר. מעמדת הפרשן קל מאוד להתעצבן מהשאלות האלה, שחוזרות על עצמן בכל פעם שחברה ישראלית נמכרת במיליארדים, בעיקר מכיוון שהן מבטאות חשיבה צרה מאוד, אבל אולי גם בגלל הביטוי הערכי הנלוז.
הרי אם מכר שלנו יספר לנו בשיחת חולין במעלית, שהבן שלו עשה אקזיט מהסטארט־אפ המצליח שלו, שהתחיל בבוידעם - ומשך 10 מיליון דולר מהחברה, לא נשיב לו: "יופי, אבל מה ייצא לי מזה?"
אז לפני שאמשיך ואצדיק את השאלות האלה אני יכול להרגיע אתכם: אנחנו יוצאים מורווחים מהעסקה - המדינה וגם אנחנו אישית, זאת בהנחה שהניהול החדש של סודהסטרים לא יהיה פחות נחוש וממוקד משל המנכ"ל היוצא, דניאל בירנבאום. זה שידע מתי להילחם ומתי להמשיך הלאה. זה שלא נשבר כשהעסק כמעט התפורר לו בידיים ב־2014, קצת אחרי ההנפקה המוצלחת בנאסד"ק, וידע לזהות נישה חדשה בנגב. זה שהנפיק בתל אביב והשכיל למתג את החברה מחדש, לא כחברה למשקאות, אלא כחברה ירוקה ובריאה. זה שבתוך שלוש שנים בלבד הצעיד את החברה מהנגב לליגה הבינלאומית ולידיה של חברת המשקאות השנייה בגודלה בעולם.
אתה צריך לדעת היטב את תפקידך כמנכ"ל, אם אתה מצליח להשיג למשקיעים שלך בתל אביב תשואה של 676% מאז הונפקה ב־2015 ועד השבוע.
קצה האגודל
בתאגיד פפסיקו מתכוונים להשאיר את פעילות החברה בארץ ואף להגדיל אותה, והאמת היא שהם לא עושים זאת מטעמי ציונות. סודהסטרים הוכיחה שארגוני החרם על ישראל (BDS) וארגוני הטרור, דוגמת דאעש, הם טורדניים במיוחד ועלולים להזיק, אבל עם טיפול נכון ומתמיד אפשר לנטרל את ההשפעה שלהם.
כבר כעת החברה מעסיקה 2,000 עובדים בנגב ועוד 200 ברחבי הארץ ומחוללת עבודה לעוד ספקים רבים. 30 אחוזים מהמועסקים על ידיה בארץ הם ערבים־ישראלים (כולל בדואים) והיא מפיצה את דגל ישראל בגאון ב־46 מדינות בעולם... אז לא רק שאני לא מתעצבן מהשאלות הללו, המחפשות את התועלת האישית מכל עסקה במשק, אני שמח מהן, כי הן מבטאות משהו אמיתי.
כך חשף בצורה מושכלת הפילוסוף והכלכלן הסקוטי, אדם סמית, אי אז בשלהי המאה ה־18 (הוא כתב זאת לסקוטים ולבריטים, אבל מן הסתם הוא התכוון גם אלינו): הוא טען שקצה האגודל שלנו מעניין אותנו יותר מאשר חיי מיליון איש בסין. זאת אומרת, אם אנחנו מתמודדים עם דלקת חמורה בקצה האגודל, בשעה שחיי מיליון איש בסין בסכנה, אנחנו נכאב את האגודל שלנו הרבה יותר מאשר את הטרגדיה האנושית המתרחשת מעבר לאוקיינוס.
אז מה?! זה אומר שאנחנו רעים? שאנחנו שונאי אדם אגואיסטים? לא! זה אומר שככה אנחנו וזהו. אנחנו יכולים לדאוג לקצה האגודל שלנו ולא לכלל האנושות. הסופר והפילוסוף לואיס קרול ניסח זאת בצורה מדהימה ביצירתו "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות": "אם כל אחד היה מתעסק בענייניו, העולם היה מסתובב הרבה יותר מהר". במילים אחרות, אנחנו חוטאים לזולת ולעולם כשאנחנו מנסים להיות מה שאנחנו לא - טובים לזולת יותר מאשר לעצמנו.
אחת משורות הרווח האישי שלי ממכירת סודהסטרים היא "השראה". חבר אמר לי השבוע שאין הצלחות וכישלונות, יש רק ניסיונות. הצלחה וכישלון זה תיוג אישי, זו לא המציאות. פיטר וייסברג, היזם הבריטי־יהודי, הביא את סודהסטרים לישראל לפני 40 שנה כזכיין. אחרי סכסוך עם החברה־האם הוא הכניס שותף בריטי ציוני מאוד, קונרד מוריס, מהתומכים לשעבר בעיתון "מקור ראשון", ויחד הם נפרדו מהחברה־האם והקימו את "סודה קלאב". בהמשך הם ניצלו משבר בחברה שממנה נפרדו ורכשו אותה תמורת סכום של 15.5 מיליון ליש"ט. אלא שהניהול שלהם היה שמרני מדי, ולמרות המוצר הוא לא התאים לסביבה התוססת.
אנחנו עדיין עלולים לחשוב שסודה זה לא היי־טק, אבל כמו כל מוצר כיום, הוא לפחות חצי מזה. אם היי־טק זה חדשנות טכנולוגית, אז מזון, כמו יתר התחומים, זה קודם כל חדשנות.
תוצרת בחוץ
ב־2007 צמד הבריטים, וייסברג ומוריס, הרימו ידיים מהמוצר שלהם ומכרו אותו בסכום סמלי של 6 מיליון שקלים לקרן "פורטיסימו" של יובל כהן ודניאל בירנבאום.
כאמור, הבעלים החדשים לא ידעו רק עליות, אבל הם ניסו בכל הכוח ובלי להיכנע, עד שעלו על המיתוג הנכון והשיגו את השווי האגדי של 3.2 מיליארד דולר. בישראל החברה שלהם היוותה כ־11% מחברות התעשייה הרשומות למסחר בתל אביב. אגב, זה הרבה, אפילו הרבה מאוד, וזה בעיקר עצוב שכך המצב, מכיוון שזה מעיד על מצב התעשייה בארץ ועל הבורסה הישראלית, יותר מאשר על סודהסטרים.
מדינת ישראל מרוויחה דריסת רגל של חברה עם דנ"א שאין רבות כמותה בארץ. פפסיקו הוא תאגיד צעיר, בן 53, שנוצר ממיזוג עם החברה־האם, פפסי, שנוסדה ב־1898. פפסיקו הוא מסוג התאגידים ש"נבנו לנצח" (Built to last). הוא פועל במתח גבוה, מכיוון שבכל שנות פעילותו הוא מתמודד בשוק תחרותי מאוד.
החיבור של החברה הישראלית לשעבר עם התאגיד הזה יכול לעשות רק טוב לתעשייה המקומית. העובדים והמנהלים פה יעבדו בתאגיד הזה וילמדו הלכה למעשה מקצוענות ניהולית מחברה שמעסיקה כ־300 אלף עובדים בעולם, חברה בשווי 163 מיליארד דולר. מנהלים זזים כל הזמן ומביאים איתם את עברם, ולכן חברה כזו תורמת לסביבה העסקית שלנו.
בינתיים הצלחת סודהסטרים היא סיפור המשך לכלכלה הישראלית, שהיא בעצם חממה לרעיונות הגדולים בעולם. הטענות הקיימות נגד הן שכמו כל חממה, ישראל מנביטה, אך לא מגדלת ולא נהנית מהפירות המוגמרים.
מאות מרכזי פיתוח בארץ משמשים חזית לחברות החדשניות בעולם, בעיקר בענף ההיי־טק. אלפי יזמויות מדהימות צומחות מחברות ההזנק (סטארט־אפ), אך החלום שלהן הוא לפרוש כנפיים ולעוף מכאן אל מעבר לים. ועכשיו גם בתעשייה, החברה שצומחת עוברת לבעלות לא ישראלית. כאמור, יש מי שרואה בכך איום ובעיה, אך סביר להניח שמדובר בשלב הכרחי, שכאמור, מקדם אותנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו