"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הצד האבנרי של המתרס

,עודכן

ב־1959 נפגש ראש השב"כ איסר הראל עם ראש האופוזיציה דאז מנחם בגין, ודיווח לו על הכוונה לעצור את אורי אבנרי במעצר מנהלי, באישורו של בן־גוריון, לאחר שהגיע מידע המרמז על היותו סוכן סובייטי.

בן־גוריון חשש מתגובת ראש האופוזיציה, והתנה את ביצוע המעצר בכך שבגין לא יעורר מהומה. בגין השיב שאם יש הוכחות נגד אבנרי, יש להעמידו למשפט, אך הוא ייאבק בכל כוחו נגד מעצרו המנהלי. הוא אף ביקש מיעקב מרידור להזהיר את אבנרי מראש. בכך נגנזה הכוונה לעצור את אבנרי. הפרשה התפרסמה רק לאחר עלייתו של בגין לשלטון.

יש בסיפור כדי להעיד על אופיו של בגין, אך לא פחות מכך, על סלידתו העמוקה של בן־גוריון מאבנרי ומרעיונותיו. במישור זה, אין ספק ששני היריבים הגדולים, בן־גוריון ובגין, היו בצד אחד של המתרס, ואילו אבנרי בצידו האחר.

לפני ארבע שנים פרסם אבנרי את ספרו האוטוביוגרפי עב הכרס, "אופטימי". הנרטיב המרכזי - והמעט מגלומני - שמעלה הקריאה בספר הוא שבפני הציבור הישראלי עמדה בחירה בין שתי דרכים חלופיות, שייצגו שני מנהיגים חשובים: האחת - דרכו של דוד בן־גוריון, והשנייה - דרכו של אורי אבנרי.

בן־גוריון, על פי אבנרי, הנהיג את המשטר הציוני, העסקני, המסואב, הלא־דמוקרטי, שונא הערבים, הדבק בקולוניאליזם המערבי, שהשליט את הדת על המדינה ודיכא את המזרחים, שאינו חותר לשלום ומחפש שעות כושר למלחמה וכיוצא באלו.

לעומת זאת, אורי אבנרי, "המנהיג האלטרנטיבי", הציג דרך של השתלבות במרחב השמי, הקמת אומה עברית נפרדת (אם כי לא מנותקת לחלוטין מן העם היהודי, בניגוד לרעיון הכנעני), רודפת שלום ומשיגה אותו, מייסדת פדרציה עם המדינה הפלשתינית בארץ ישראל, ומקימה קונפדרציה עם העולם הערבי כולו.

ישראל של אבנרי שייכת לעולם החדש; היא אינה מזוהה עם גוש המערב או עם גוש המזרח, מסייעת לעמי אפריקה ואסיה להשתחרר מעול הקולוניאליזם, ומקיימת הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה.

האסון ההיסטורי של מדינת ישראל, ומקור צרותיה, כך אבנרי, היא הבחירה בבן־גוריון ולא בו, אף שעדיין לא מאוחר לשנות זאת. בנרטיב שפרש בספרו, הנושא העיקרי שהעסיק את בן־גוריון ויורשיו היה המלחמה האובססיבית באורי אבנרי.

אילו דרכו של אבנרי היתה נבחרת, מדינת ישראל לא היתה קיימת. אך למרבה הצער, דרכו בהחלט קנתה אחיזה בציבור הישראלי. הדבר התבטא ממש לאחרונה: בסערה שפרצה סביב חוק הלאום בחרה מפלגתו של בן־גוריון, לא פחות, להתייצב בצד האבנרי של המתרס.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר