השבוע התפרסם מעל גבי עיתון זה סקר עצוב. תוצאותיו הצביעו על כך שהציבור לא רואה את בעלי המוגבלויות ולא רוצה בהם. חברת המתנס"ים ביקשה לבדוק את עמדות ההורים בנוגע לשילוב ילדים עם צרכים מיוחדים בחוגים. רק 11 אחוזים מהציבור הסכימו לשלב ילדים כאלה בחוגים שבהם משתתפים ילדיהם.
בימים אלה ממשיך משרד החינוך לקדם את רפורמת החינוך המיוחד. ארגונים רבים, המאגדים הורים לילדים בעלי מוגבלויות, התאחדו להדוף את הרפורמה. הם טוענים שהרפורמה תדחק ("תסליל") את ילדי החינוך המיוחד למוסדות ייעודיים רק להם, ושילדים שיבקשו להשתלב, יקבלו סל תמיכה מופחת. משרד החינוך מודה, כי הסל אמנם לא שווה בגודלו, אך טוען שהוא עושה הכל לשלב את הילדים בבתי הספר הרגילים.
בעמודי הדעות כאן, כתב מנהל תיכונט בת"א, רם כהן, על הרפורמה ("הרפורמה בחינוך המיוחד תפגע בכולם", 28.5). הוא טען שהתשתיות בבתי הספר אינן מתאימות, ושאם המשרד לא יפנה משאבים לשיפורן הנרחב ולהכשרת מורים לשילוב הילדים, הרפורמה נדונה לכישלון.
כל זה נכון. אבל תוצאות "סקר החוגים" מצביעות על בעיה ראשונית ועמוקה הרבה יותר - ליקוי חברתי עמוק יותר: חוסר הפתיחות והרצון להכיל. ילדים הם תבנית נוף הולדתם. הם מביאים לבית הספר את הערכים שהם יונקים בבית, את האופן שבו ההורים רואים את האחר, את החלש, את הזקוק לסיוע. כשילד יזרוק קללה עסיסית, מייד נרים גבה ונחשוב על המילים שחוצות את רף אוזנו בבית ועל הגבולות המוצבים לו שם.
רפורמת החינוך המיוחד מבקשת להביא מאות ילדים לבתי הספר ה"רגילים", ולשלבם בכיתות הלימוד. תלמידי הכיתה יידרשו ליותר סבלנות ולתוספת כוח הכלה. הם ייפגשו לראשונה עם מראות ותופעות שלא הכירו. ילד משולב, אפילו יש לו תמיכה מקצועית, עשוי להביע מצוקה רגשית ולהתנהג התנהגות לא נורמטיבית. כיצד יגיבו הילדים לזה? האם יהיה להם בילקוט שהביאו מהבית מטען של אהבה או שיפוט? האם המורים, המשקפים בעמדותיהם את תמונת הציבור, ירצו בכלל לשלב ילדים "אחרים", כאלה שהם לא רוצים שילמדו בחוג עם ילדיהם?
הורים לתלמידים בבתי ספר משַלבים, כמו למשל "ראשית" שבראש צורים, מספרים שהילדים לא רואים את החברים שלהם, הלוקים בתסמונת דאון, באופן נחות או שונה. הם גדלו לצדם ולכן מקבלים אותם בטבעיות. אולם הראייה הזאת, יש לזכור, לא מתחילה בבית הספר, אלא בהורים שבחרו עבור ילדיהם דווקא את בית הספר הזה, המשלב, הבריא. זה השדר שעובר בבית. השאלה היא מה יקרה בבתי הספר, ביום בו תתחיל הרפורמה. אילו מסרונים נזעמים תקבל המנהלת על שיעור שהופר בשל התקף זעם של תלמיד, או על טיול שנתי שמסלולו השתנה כדי לשתף ילדים נכים?
הרפורמה ראויה ונכונה, ויש לתקן את הדרוש תיקון, אבל צעד אחד קודם, נדרשת עבודת עומק בחינוך ההורים, בשינוי עמדות ודעות קדומות. רק כך תוכל הרפורמה להיות מעשית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
