לאכול את הענבים או להרוג את השומר

המשל הערבי אומר "אם תכבד את הנאצל, תרכוש את ליבו; אך אם תכבד את השפל, יתמרד כנגדך". ההבדל בין הפגנתם הנאצלת של הדרוזים לזו המרושעת של חלק מערביי ישראל, הוא שהראשונים שואפים בכל ליבם להיות חלק מאיתנו, ואילו האחרונים, הסובלים משנאה ומקנאה קמאית, רוצים להחריבנו.

חתרנות זו - על רקע שגשוג ושילוב חסר תקדים במדינה - מפריכה את טענתו המסורתית של השמאל, שלפיה אם יהיה לאויב טוב יותר, הוא יפסיק להילחם. ההפך: ככל שמצבם משתפר, כך מקנאים הערבים בהישגי ישראל ורואים בה אויב שיש לחסלו. הם שואפים ל"מימושם העצמי" - היינו, הקמת "פלשתין" על חורבות ישראל.

בעוד שבטי הערבים במדינות ערב המלאכותיות רוצחים זה בזה, דורשים החתרנים מקרב ערביי ישראל הכרה "לאומית" בדלנית, ואף מלמדים אותנו מהי דמוקרטיה. בהינף דגל "פלשתין" הם פוסלים את זכותנו הדמוקרטית כרוב להגדרה עצמית לאומית ומשווים את כנסת ישראל למשטר הנאצי.

גישה זו להפיכת ישראל ל"פלשתין" עושה שימוש ציני בדמוקרטיה הישראלית, בטרור הפלשתיני, בחתרנות מדינית הכוללת פנייה לערכאות בינלאומיות, בחרמות (BDS), בריגול, בהזדהות עם חיזבאללה וחמאס ובעידוד לבדלנות לאומית ולמרי אזרחי של המיעוט הערבי בישראל.

ההתנגדות לחוק הלאום קשורה לסירובו של אבו מאזן להכיר בישראל כמדינה יהודית ולדבקותו ב"דרישת השיבה". מוזר שמי שרוצה להקים מדינה פלשתינית לצד ישראל, דורש לשכן את אזרחיו דווקא במדינת ה"אפרטהייד" השנואה.

משל ערבי אחר מציג את הדילמה שבפניה עומדים ערביי ישראל: "האם לאכול ענבים או להרוג את השומר". בעודם אוכלים ענבים, מתחבטים האוכלים בשאלת הרג השומר. בכל מקם שבו שהו הפלשתינים, הם מרדו במארחיהם באלימות. כך קרה בכווית, בירדן, בסוריה ובלבנון. כקבוצה נטולת זהות היסטורית, הם מתגבשים דרך עימות כפוי טובה עם מיטיביהם.

מבחינת הרשות הפלשתינית, ערביי ישראל הם חלק מ"פלשתין ההיסטורית". בזמן האינתיפאדה השנייה יצאה מלשכת ערפאת הוראה לראשי הרשויות הערביות להשתתף בה. תוקפנות "אירועי אוקטובר" הוכתה בנחישות, אך הרמץ האלים נותר בוער. מתברר שזיקת שיוך רעיונית זו גוברת גם במישור הפרקטי: לימודים ברש"פ, מסחר ורכישות נדל"ן, ואיחוד משפחות כאקט דמוגרפי.

סימני התסיסה גוברים: שיתוף פעולה עם הנהגת הרש"פ, דגלי פלשתין, הזדהות עם ה"שאהידים", חתרנות ובדלנות "לאומית" והזדהות קולנית עם ארגוני טרור ועם מדינות עוינות. כפלח חשוב בתעשיית ההונאה והבדלנות, מפעילים הפלשתינים, בהובלת מחמד אלמדני, ארגוני שמאל שונים (שנציגיהם נראו בכיכר במוצ"ש) כסוכני השפעה בציבור הישראלי.

זכות הרוב להגן על עצמו מפני מיעוט המזדהה עם האויב ומסייע לו, מעוגנת במשפט. נוכחותם של דגלי פלשתין לצד סיסמאות "בנפש ובדם נפדה אותך פלשתין" בכיכר, היו ביטוי אותנטי למאוויי חלק מהציבור הערבי. ערביי ישראל יצטרכו להחליט אם "לאכול עימנו ענבים, או שמא לנסות להרוג את השומר".