חוק הלאום: ההתנגדות - תהליך היסטורי

הנסיגה משומרון ויהודה והוויתור על המקומות היקרים לעם היהודי מוצדקים בשמאל באמצעות הטיעון הדמוגרפי שהנסיגה חיונית להבטחת הרוב היהודי. אולם כשהימין מבקש לקדם מדיניות הגירה נוקשה ביחס למסתננים, השמאל לא מייחס חשיבות לדמוגרפיה ומציג את עמדת הימין כגזענית.

כשנתניהו דרש מהפלשתינים להכיר בישראלכמדינת הלאום של העם היהודי, השמאל התנגד ואמר שלא הפלשתינים יגדירו את אופי המדינה, אלא אזרחי ישראל. אבל כשישראל עיגנה בחקיקת יסוד את היותה מדינת הלאום של העם היהודי, התנגד השמאל גם לכך - הפעם בשם הפגיעה המדומיינת במיעוטים.

תופעה דומה ניתן לזהות כשהשמאל תובע ציות מוחלט לפסיקות בג"ץ ביחס לבנייה בלתי חוקית מצד יהודים, אך מכפיש את אותו בג"ץ כ"חותמת הגומי של הכיבוש" כשמדובר בבנייה של ערבים.

דומני שהנקודה הובהרה. אפשר לזהות עקביות בעמדות השמאל, ביחסו הבעייתי עד שלילילמדינת הלאוםבכלל ולציונות בפרט. כשמבינים זאת, קל יותר להבין את ההתלהמות שבתגובתו לחוק הלאום. הבעיה אינה היעדר מילה כזו או אחרת, אלא בעיה מהותית הנובעת מזרמי העומק התרבותיים והרעיוניים של השמאל.

המצב הזה אינו פרי התפתחות טבעית בלתי נמנעת. בעשור האחרון ערכו חוגי השמאל הקיצוני מסע תעמולה שביקש לטעת תחושה לפיה החברה הישראלית עוברת תהליכי הקצנה, התבהמות והידרדרות לגזענות. ככל שנמוג חלום השלום, והציבור הישראלי התפכח והתרחק מעמדות השמאל, הלך השמאל ושכנע את עצמו שהבעיה אינה בו, אלא בחברה הישראלית. המסרים הללו חזרו על עצמם באלפי מאמרים פובליציסטיים, קודמו באמצעות עשרות ארגוני שמאל קיצוני והודהדו על ידי מאות אנשי אקדמיה ורוח האוחזים בעמדות מפתח בממסד התרבותי והתקשורתי.

מבחינת יוזמיו, הוכתרהמסע התעמולתיהזה בהצלחה מסחררת. חלקים בשמאל שהתייצבו לדיון על חוק הלאום הגיעו, כשהם חובשים משקפיים עכורים המתייחסים בחוסר נוחות עד לרגשות שליליים כלפי גילויי ציונות, יהדות ולאומיות. מדובר במעגל קסמים פוסט-ציוני המזין את עצמו. עבור מתנגדיו, חוק הלאום הוא ביטוי לבעיית העומק שבאמצעותה הם מתבוננים על המציאות לשיטתם: תהליכי ההתבהמות וההקצנה של החברה הישראלית.

על פי כל מדד אובייקטיבי אפשרי, הטענות על הקצנה מופרכות. החברה הישראלית פלורליסטית מאי פעם הן ביחס לעבר, והן בהשוואה לכל מדינה דמוקרטית אחרת. די לראות את היקפי שנאת הזרים ושיעורי התמיכה במפלגות הימין הקיצוני באירופה, כדי להבין שלא רק שהחברה הישראלית אינה מקצינה, אלא שהיא יכולה לשמש מופת לשמירה על פלורליזם וסובלנות גם במצב של עימות צבאי ותרבותי מתמשך.

לא רק שהטענה להקצנה היא חסרת בסיס; העוינות של חלקים בעילית החברתית והפוליטית כלפי החברה הישראלית, מקשה על יכולתה של ישראל להתמודד עם האיומים האמיתיים הנשקפים לעתיד המדינה היהודית.

ישראל עומדת בפני איום קיומי מצד איראן החותרת להפוך למעצמה אזורית ולהשיג נשק גרעיני; הפלשתינים ממשיכים להיאבק בישראל בכל דרך אפשרית ובכלל זה טרור, ניסיונות לבידוד מדיני וללחץ כלכלי. המאזן הדמוגרפי בין יהודים לערבים מציב אתגר נוסף, ולכך חייבים להוסיף את התופעה הגיאופוליטית הדרמטית ביותר במאה ה־21: הגירה המתבטאת בנדידת עמים מאפריקה ומהמזרח התיכון למדינות המערב בממדים חסרי תקדים.

הגם שישראל התחזקה בעשור האחרון ושיפרה משמעותית את מצבה הכלכלי, המדיני, הביטחוני והטכנולוגי - האתגרים הגדולים והמורכבים יחייבו את העם היושב בציון לגלות נחישות, אמונה בצדקת הדרך ונכונות לשלם מחירים כואבים כדי להבטיח את קיומנו כמדינה יהודית. העובדה שרבות מעמדות המפתח במערכת המשפט ובפקידות הגבוהה נמצאות בידי נציגים מהעילית הישנה, שנכנעה לרוח הפוסט־ציונית, עלולה להקשות עלינו את ההתמודדות. במציאות כזו חוק הלאום הוא הכרח, אבל רחוק מלהספיק.