מדוע לא הפעיל צה"ל את מלוא עוצמתו עד כה מול הטרור המתעצם מעזה? לישראלים רבים, והדבר אינו מפתיע, קשה להבין זאת. חלקם מתרגמים את התסכול לשפה בוטה, שלוחת רסן, כלפי הצבא והדרג המדיני גם יחד. עם זאת, גם אם חמאס באיוולתו יגרור את ישראל בכל זאת למערכה רחבה, היו שלוש סיבות טובות למדיניות האיפוק ולתגובות הצבאיות המדודות שנקט צה"ל עד כה. 

שיקול ראשון נוגע לאינטרס ארוך הטווח של ישראל להימנע ממצב של שליטה צבאית מלאה וממושכת ברצועה, העלול לנבוע ממערכה כוללת; ומהאפשרות הבעייתית לא פחות של תיקו מדמם, העלול לנבוע ממערכה חלקית. אין ספק ביכולתו של צה"ל להכריע צבאית - וגם לשלוט במדרגות ההסלמה. אך דווקא בשל הדחפים האי־רציונליים המניעים את הנהגת חמאס, עדיף להמשיך לנסות לנהל מהלכים במעורבות צד שלישי - המודיעין המצרי - שיש סיכוי שינחיל לבני שיחו מושג ברור והגיוני יותר בדבר רמת הסיכון שהם לוקחים על עצמם. 

מכך נגזר שיקול שני: לישראל יש גם מקום במערך הכוחות האזוריים הדוגלים ביציבות ושותפים למערכה נגד האסלאמיזם הקיצוני לצורותיו, מאיראן ועד דאעש. דווקא בשל כך, חשוב למצות את הפוטנציאל לפעולה משותפת עם מצרים. שתי המדינות רואות בחמאס אויב, אך אויב שעדיף לכפות עליו משוואת הרתעה משופרת מאשר להגיע לעימות כולל שקשה לשלוט בתוצאותיו. שיקול שלישי נובע מההשלכות האפשריות של מערכה בדרום בעיצומו של מה שעשוי להפוך במהירות למשבר בצפון. המתח בין ארה"ב לאיראן וסימני המצוקה הכלכלית של המשטר בטהרן, מחריפים את הפוטנציאל לצעדים מתגרים של ההנהגה בטהרן עין פקוחה לצפון מחייבת להותיר את צה"ל פנוי ככל האפשר לביצור ההרתעה מול האויב העיקרי.