לדרוזים מגיע צדק, ולא שוויון

שיח הקיפוח, שהעלו הדרוזים בשבועיים האחרונים בעקבות קבלת חוק הלאום, נגזר מהמוסר של הליברליזם הפרוגרסיבי ונתמך על ידי אלו המבקשים להנחיל את המוסר הזה בישראל. לכן הם דורשים לבטל את החוק, או למצער להוסיף לו סעיף של שוויון. עכשיו, כשישראל היא מדינה יהודית גם מכוח חוק הלאום, נכון לדון בשוויון המיוחל גם לאור ערכיו של הליברליזם היהודי.

לליברליזם הפרוגרסיבי ולליברליזם היהודי, שקדם לו באלפי שנים, מטרה משותפת: למנוע שעבוד ועריצות, שנוצרו בעיקר בגלל אי השוויון המולד הקיים בין בני האדם. אולם השיטה למימוש מטרה זו שונה לחלוטין.

הליברליזם הפרוגרסיבי חותר למנוע את העריצות באמצעות כפיית שוויון על בני אדם, שמטבעם אינם שווים. לכן זו אידיאולוגיה אוטופית, שכמו באוטופיות אחרות, קיימות בה סתירות פנימיות. מחוסר יכולת ליישב סתירות אלו, הן מובילות לעריצות, כמו זו שאליה התגלגלה אירופה בבונפרטיזם, בקומוניזם ובנאציזם. עתה היא עלולה להתגלגל אליה מחדש בעקבות המתח והטלטלה שיוצרת הרב־תרבותיות - ספינת הדגל האוטופית החדשה של הליברליזם הפרוגרסיבי האירופי.

הליברליזם היהודי, לעומת זאת, מבוסס על מוסר של צדק (כל אדם מקבל כגמולו), שמטרתו למנוע עריצות באמצעות יצירת הרמוניה חברתית, בדומה להרמוניה הקיימת בטבע, על אף שונותם של מרכיביו. כדי ליצור הרמוניה דומה בין בני האדם חרף שונותם, נגזרו ערכיו של המוסר היהודי (ובהמשך גם המצוות) מחוקיו של הטבע, שהם נצחיים ואין בהם סתירות - מה שנועד לא רק למנוע עריצות, אלא גם להבטיח שההרמוניה שתיווצר בחברת בני אדם המתנהלים לאור מוסר זה, תישמר לאורך זמן.

השוויון אינו ערך זר ליהדות אלא ערך מרכזי. בחובת הציות לחוק, בחובת עריכת משפט זהה לעשיר ולעני ("וְדָל לֹא תֶּהְדַּר בְּרִיבוֹ") ובמתן שוויון הזדמנויות, כגון זמן המנוחה הזהה הניתן בשבת לכולם, לשם מתן הזדמנות שווה לכל משתתפיו של המרוץ השבועי לצבירת רכוש, שקיים ביניהם אי שוויון מולד. ברוח הפסוק "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח - וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף", השגת צדק מחייבת שכמו בטבע, גם בני האדם ידבקו באמת אחת בלבד ויחתרו בקביעות לחשיפתה, להבנתה ולמניעת זיופה.

הליברליזם הפרוגרסיבי פטר עצמו מהמאמץ הזה על ידי הסתפקות באמת יחסית, בנרטיב ובתקינות פוליטית - "אמיתות" המונעות אפשרות לקיים חיי צדק ולנהל שיח חברתי להשגתם.

הפער המהותי הזה בין שני סוגי הליברליזם עומד ביסוד שיח החירשים המתנהל כיום בתוך החברה הישראלית, שחלקים ממנה החליפו את מוסר הצדק היהודי במוסר השוויון הפרוגרסיבי; וכן בשיח של ישראל עם חלקים בדמוקרטיות המערביות, המשיבות על דרישתה לנהוג כלפיה בצדק, בדרישה שתנהג בשוויוניות, ובכלל זה ביחסה לגורמים הפועלים בגלוי לחיסולה של ישראל באלימות צבאית, כלכלית ומשפטית.

ובחזרה למחאה הדרוזית, שנכון לבחון אותה לאור ערכי מוסר הליברליזם היהודי, שהערך הראשון שלו הוא חובת הדבקות באמת. ואכן, בדיקת טענותיהם לאור התפקיד שהמיעוט הדרוזי ממלא, הרבה מעבר לגודלו, בביצור ביטחונה של ישראל ובהישגיה הכלכליים המרשימים, מובילה למסקנה שטענת הדרוזים לקיפוח נכונה. אולם במקום לתקן את העוול באמצעות ביטול חוק הלאום כדרישתם - דווקא מתוך דבקות בחוק הזה, מוטלת על הממשלה חובה מוסרית לתקן את הקיפוח באמצעות תגמולם של הדרוזים בחקיקה "מפלה", ייחודית, בדומה ל"חוק השבות", שמסיבות של צדק "מפלה" את הרוב היהודי.

מן הראוי גם שחוק הלאום, שיש לקוות שקבלתו תביא גם לעשיית צדק עם המיעוט הדרוזי, יחולל שינוי מרחיק לכת בשיח החברתי בישראל. כבעבר, הוא ישוב להיות שיח מונחה אנשי רוח, על צדק וחובות, במקום השיח הנוכחי הנשלט על ידי משפטנים, על שוויון וזכויות.

ד"ר חנן שי הוא מרצה במחלקה למדע המדינה, אונ' בר־אילן