"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

יש לאפשר ביקורת נגד מצעד הגאווה

,עודכן

בשבוע שעבר צעדו אלפי אזרחים בירושלים עם קריאות לזכויות אדם, שוויון, פלורליזם ודרישה חד משמעית לכבד את האחר והשונה, "חיו ותנו לחיות". אלא שממש במקביל המשיכה משטרת ישראל לנהל מדיניות של סתימת פיות ורדיפת מי שחושב אחרת ומבקש למחות נגד.

אופיר "זכה" לזימון לתחנת משטרה, שם הסבירו לו שאסור לו למחות נגד מצעד הגאווה - גם כשלמחאה יש אישור משטרתי. לשלמה הציעו לא לשהות בירושלים במהלך המצעד כי זה "יחסוך הרבה בעיות". ביחס לאמיר הסתפקו בשיחת "התראה" ואיום סמוי לא לכתוב באינטרנט דברים נגד הדרישה שחוק הפונדקאות יחול על הלהטבי"ם - "למה לך להתעסק בעניין שיביא לך צרות", הסבירו.

במקרה הפוך, המדינה הייתה כמרקחה: התקשורת הייתה עוסקת ב"רדיפה והתנכלות" והכותרות היו מבשרות "איראן זה כאן"; האגודה לזכויות האזרח הייתה מוציאה נייר עמדה, ולא מן הנמנע ששופטי בג"ץ היו מתערבים, ואוסרים על המשטרה לאסור על חופש הביטוי.

שלא תהיינה אי הבנות: תפקידה של המשטרה לאבטח את המצעד, ולדאוג שלא יתרחשו חלילה מעשי אלימות כלפי הצועדים, כפי שאירע במקרה החמור כלפי הנערה שירה בנקי ז"ל. חובתה של המשטרה לזמן אנשים שיש עליהם מידע שרוצים לנקוט במעשי אלימות; אלא שבין התנהלות משטרתית אחראית לבין תבהלה, סתימת פיות והשתקה, עובר קו אדום ברור.

צריך להודות ביושר: המשטרה כבר חרגה מזמן מתפקידה, אולי מתוך רצון להוכיח מוטיבציית שיא. ראינו גם בשנה שעברה מעצרים של בנות ובנים דתיים רק כי עמדו סמוך למסלול, קריעת שלטים והסרתם, כי הם "עשויים להרגיז את הצועדים" ועוד. פגיעה בזכויותיו של כל מי שחשוד בהתנגדות למצעד.

אבל לא רק משטרת ישראל לוקה בסיפור הזה. קהילת הלהט"ב מסלימה את המסרים, חבריה מאיימים, חוסמים כבישים (ללא תגובה מצד המשטרה; זוכרים מה עשו לילדות בנות 14 בגין חסימת כביש בזמן ההתנתקות?), מרססים גרפיטי ותולים דגלים על משרדי הרבנות (מה ההבדל בין פעולות אלה לפעולו "תג מחיר"?). חלקם דורשים הפיכה ואף קוראים ברשתות החברתיות להשכיר דירות בתל אביב־ רק לחברי הקהילה הלהט"בית.

אני מודע לכך שגם חברי הקהילה הלהט"בית נפגעים מאלימות פיזית ומילולית, וזה דבר שאני מגנה בל תוקף. עם זאת, אי אפשר לנהל ויכוח על שום נושא הקשור בקהילה ללא שכותב הביקורת יותקף ברצח אופי כ"גזען הומופוב וחשוך", וייאלץ להיכנס למגננה. כל חשוד ב"כפירה" בעקרונות הקהילה - מסתכן בנידוי וחרם. בדרך הזאת לא תושג הבנה. יש לאפשר דיון חופשי, גם אם הטענות קשות לשני הצדדים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

מערכת היום

מערכת "היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.

כדאילהכיר