"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הרגש אינו המצאה של השמאל

,עודכן

הראיון של פרופ' מרדכי קרמניצר אצל ענת דוידוב וינון מגל היה כולו ביטוי של אנושיות ורגישות לזולת. מצער שעקיבא ביגמן, בטורו במדור זה ביום חמישי בשבוע שעבר, ראה בו ביטוי של פוליטיקת רגשות של השמאל. ביגמן ביקר את השמאל על כך שנגמרו לו הטיעונים, והוא עובר תהליך עמוק של דה־רציונליזציה וריצה אל הרגש.

לאדם שלל רגשות, ואין רגש שמנותק מטיעון. הרגש מגיע מתוך היכרות או חשיפה לאירוע מסוים, והוא מהווה חלק מתגובה של טיעונים והסברים. מבחינה רציונלית אין כל סיבה לרצות פליטים או מסתננים בארצנו, אם אין בנו חמלה ורגישות למי שגורלם לא שפר עליהם. אין כל היגיון שנצביע בעד הגדלת קצבאות לנכים אם אין בנו אמפתיה לסבלו ולמצוקתו של האחר, ו"מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו" מעלה טענה ורגש של השתקה.

השמאל לא מנהל פוליטיקה של רגשות יותר מהימין. טיעוני הימין הם לא פחות רגשיים ומהווים מניע מרכזי בפעולת הממשלה ובהפעלת בוחריה; אהבת המולדת, נאמנות למדינה, פליטים הם סרטן, איראן כאיום קיומי ועוד. כל אלה טיעונים רגשיים שנעשה בהם שימוש תדיר על ידי שרי הממשלה ותומכיה בעת הנוכחית, כתוספת להסברים שלדעת הימין הם רציונליים. חרדה קיומית לעתידו של עם ישראל היא הרגש המפעיל בכל המקרים הללו את הדוברים ואת שומעיהם, ואפשר להביא טיעונים רציונליים שיחלקו עליהם.

השמאל מתריס נגד פעולות הממשלה וטוען נגדן. הטיעונים שלא מתקבלים גורמים לתסכול ומתורגמים לביטויים רגשיים של עצב וכעס. חלוקת משאבי הגז לטייקונים ודחיית כל הטיעונים נגדם יתורגמו למילה אחת: שוד; אי אמירת אמת בבית המשפט לגבי הסכם עם מדינה שלישית שמסוכנת למגורשים זוכה להאשמה: שליחת אנשים אל מותם; חוק הלאום הוא גזעני, מעידים על כך אחינו הדרוזים. ולא רק הם.

האמירות הללו לא מוצאות חן בעיני השלטון ותומכיו ואפשר להבין זאת, כך נוהגת אופוזיציה לוחמת. בתקופת ההתנתקות הביטויים הרגשיים שנשמעו היו קשים יותר, והם נאמרו לצד כל ההסברים הרציונליים להתנגדות.

מצער שביגמן מצא לסיים את דבריו במילים המזלזלות "אז מוטק'ה בכה". בכי הוא ביטוי רגשי טבעי לכאב, ודוגמאות רבות לבכי נמצאות גם בגמרא. מסופר על רבי אמי, אמורא מרכזי בן המאה השלישית, שפרץ בבכי כשנתקל בפסוק מצפניה "בקשו צדק, בקשו ענווה". כדאי לזכור זאת ולנהוג ביושר ובענווה גם בבואנו לבקר בר פלוגתא, המדבר מדם ליבו וחרד למה שהוא רואה בעיניו כסטייתה של מדינתנו מעקרונות של צדק ושוויון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר