אם מדברים "ביזנס" - גם הרוב יודע לאיים

כאשר נאלצו מנהלי "יקבי ברקן" להסביר לעובדיהם יוצאי אתיופיה כי אין הם נחשבים יהודים בעיני העדה החרדית - ולכן יאבד היקב את תעודת ההכשר שלו אם ימשיך לאפשר להם לגעת ביין - הם אמרו כי מדובר ב"ביזנס", ומוכרחים לקבל החלטות קשות. אחרי הכל, המשיכו, לא מפטרים את העובדים המסורים, רק מעבירים לתפקיד אחר ביקב (אגב, מה עוד עושים ביקב חוץ מיין?).

הסערה הציבורית גרמה למנכ"ל להבין שה"ביזנס" הכדאי אינו, בהכרח, כניעה לעדה החרדית; החלטה של ציבור רחב לא לקנות את יינות ברקן, משום שהם מפלים לרעה את יוצאי אתיופיה, עלולה להיות בעיית "ביזנס" קשה לא פחות מאובדן ההכשר של הגורם הקיצוני ביותר ביהדות החרדית האנטי־ציונית.

לגמרי במקרה, באותם ימים אירעה באל על פרשה מהסוג הדומה: העברת נוסעות ממקומן, כדי שחרדים קיצוניים לא יישבו לידן, נשמעת כמו סיפור מערב הסעודית לפני הרפורמות. ההתנהגות התבססה על אותו "ביזנס" המקדש כל פגיעה בוטה בכבוד האדם.

גם כאן, האיום החרדי לא רציני: אל על היא החברה היחידה בעולם שאינה טסה בשבתות ובחגים מאז ההסכם הקואליציוני הבעייתי של 1981 (שבו חתם מנחם בגין על 52 סעיפים בתחום האיסורים הדתיים), והיא היחידה שמוגש בה מזון כשר בלבד.

האיומים, שאם תימנע החברה מצעד כזה או אחר, יעברו יהודים דתיים ממנה לחברות זרות, הם מגוחכים - אלא אם כן שתי העובדות שהבאתי אינן רלוונטיות מבחינתם.

אבל גם לו היו איומים אמיתיים, לא יכולה החברה המבטיחה שהיא "הבית" להתנהג כך כלפי יושבי הבית, שרכשו כרטיסי ישיבה במקומות שהובטחו להם מראש. כשנודע הדבר לברק עילם, מנכ"ל חברת נייס - המשגרת לקוחות לא מעטים למטוסי אל על - לא המתין הרבה והודיע שחברתו תפסיק לטוס עם אל על, אם זו מדיניותה. אל על מצידה מיהרה להכריז שאין זו מדיניותה, והדבר יוסבר היטב לצוותי האוויר שלה.

המסקנה ברורה. אם מדובר ב"ביזנס", ואם איום על ה"ביזנס" מצדיק התנהגות מביישת, שגם מבצעיה חשים לא בנוח - אין בעיה להפעיל איום נגדי, שנזקו גדול יותר.

כשמדובר בגורמים חרדים קיצוניים, אין טעם לנסות לשכנע אותם להתפשר עם המאה ה־21. הם לא ישתכנעו, גם לא באמצעות פסיקת הרב עובדיה יוסף שעולי אתיופיה הם יהודים, והם גם לא יישבו ליד נשים. כל שנותר לעשות הוא להודיע ליקב שלא נקנה את בקבוקי היין שלו, ולמסור לאל על כי נעדיף לטוס בחברות אחרות.